היומיום שבחרתי לי מורכב מהמון תפקידים. אני אמא, אני מגשרת ומטפלת, אני ילדה של אמא שלי, אני אחות של האחים שלי ודודה של הילדים שלהם, אני חברה, אני יו"ר הנהגת הורים שנותנת מענה לאלפי הורים, ואני בת זוג. ויש עוד כמה שבטח שכחתי. ואוהבת כל תפקיד ותפקיד, ולכולם אני נדרשת רוב הזמן ולהמון עצות ופתרונות מיידים, ודורשת מעצמי להיות במצב הכי מזוקק שלי, כדי שאוכל לתת את המענה הכי מדוייק ונכון שאפשר. ולשם כך מערכת ההפעלה שלי דורשת מעצמי עדכון גרסה ותיקון באגים בכל יום. ו-וואו. כמה זה לא פשוט לדייק את עצמי עם עצמי כל הזמן.

בכל הרבדים בחיי אני נדרשת לאינספור משברים, ולבנית גשרים שלא היו מביישים מחלפים בסינגפור. אני מבינה את המשקל שיש לי בכל פתרון ובכל עצה, ואת הצורך לטפל במשברים מהמקומות הכי נכונים שמותאמים לכל אחד בנפרד. כל אחד הוא עולם בפני עצמו, וכל אחד סוחב איתו עגלה מלאה בכל חוויות העבר והווה שלו, הטובים יותר והטובים פחות, והם אלה שמנהלים אותו בזמן המשבר בכלל, ובכל סיטואציה שדורשת אותו בפרט.
ומתוקף המשקל שיש לי בחייהם, גם של המגושרים שלי וגם של כל מי שמקיף אותי, אני דורשת מעצמי להיות הכי נקיה והכי מדויקת שאפשר.

אבל לפעמים הדברים תופסים גם אותי במקומות הקשים שלי. במנעד החוויות והעבר שלי, ומן הסתם גם פגיעויות שאני סוחבת מימים ימימה. כמעט כל משבר שמונח לפתחי, חוויתי בעצמי. כל קושי, כל פגיעה. אולי לא תמיד באותו הנפח. יש לי יכולת הזדהות עם כל מקרה ומקרה ועם כל אחד, אני יכולה לשמוח את השמחה, ואני יכולה להזיל דמעה ולכאוב את הכאב.

אין לי את האפשרות לתת למקומות הקשים שלי לנהל אותי. בכל הרבדים ובכל מערכות היחסים בחיי. יש לעבר ולהווה שלי, מקום של כבוד בכל עצה ובכל פתרון, אבל אני כל הזמן מדייקת את עצמי ובודקת את עצמי שאני אכן מגיבה ומתנהלת מהמקומות הכי נכונים. ושאני דורשת מאחרים את מה שאני דורשת מעצמי. אני בוחרת בכל רגע לא לעוף על אמרת הכנף 'הסנדלר הולך יחף', וזה דורש ממני אינסוף עבודה עצמית.

במצבים בהם המקומות הקשים פוגשים אותי, גם בחיי האישיים וגם המקצועיים, כלשניה אני הולכת לאיבוד תחת עומס הדברים, המנטור האישי ואהוב שלי מחלץ אותי מהם. יש לו יכולת מופלאה לזהות את המוקדים ולשקף לי אותם, ולא תמיד הם קלים לי להכלה וגורמים לי להתנגדות ראשונית, אבל אני קודם כל אני מקשיבה ונושמת תוך כדי, ואח"כ אני חושבת על הדברים שנאמרו, ומתקנת בעזרתם את הבאגים הקטנים שלי ומשדרגת את מערכת ההפעלה שלי.

כי רק ככה אני מרשה לעצמי בחדר הגישור, לדרוש מהם להיות טובים יותר לעצמם ואחד לשניה, ולראות כל הזמן את התמונה הרחבה ואת הילדים.  להתמקד במה שיהיה ולא במה שהיה. וכדי להתגשר אני חייבת לחלץ אותם מהמקומות הקשים שהם נקלעים אליהם, ולעזור להם להגיע להסכמות מהמקומות הנכונים ולא מהמקומות הקטנים. גם במחיר של להיכנס בהם לפעמים ולהציב מולם מראה שהכי קשה להם לראות את עצמם בה. ואני לא מוותרת להם. ויחד עם זאת, תוך כדי המילים הקשות שאני אומרת, אני מחזקת ומלטפת אותם בדיוק באותם המקומות הקשים. וכמו שהם לפעמים אומרים לי, איתך אנחנו לומדים שגישור זה בעצם אמנות. ואני אומרת לעצמי, אמנות או נמות. מבפנים.

שלכם,
תמי שעיה ~ מגשרת