כשהוא ואני הפרדנו בתים לפני המון שנים היה המון ערפל סביבנו, אבל דבר אחד היה ברור ובהיר, הוא, אני והבנות תמיד נשאר משפחה, כזאת שרק משנה את הצורה. נכון שעברנו מהמורות וחצינו ימים לאורך השנים, ונכון שלא תמיד הסכמנו על דברים, וגם נכון שעלינו עד מעל הראש אחד לשניה ברגעים לא פשוטים. אבל תמיד ואחרי דקה, זכרנו שאנחנו משפחה. גם כשלאורך השנים היא קיבלה צורה חדשה, והוא חובק אהובה מדהימה שהעניקו לבנות שלנו אח קטן ומושלם, ואני חובקת אהבה גדולה ואת שני בניו שהם חלק מנשמתי ולבי, והעלנו את ירושלים על ראש שמחתנו.

השבוע חגגתי יומולדת עם המשפחה האהובה והמיוחדת הזאת שלי. למישהו זר שהיה מסתכל עלינו מהצד, זאת היתה נראית תמונה הכי סוריאליסטית ותלושה מהמציאות שרובנו מכירים. תמונה כזאת, שכשנעצרתי לרגע והסתכלתי עלינו חוגגים ביום שיצא בו שבתון, על הגג שהיה פעם שלו ושלי וקושט בבלונים ולבש חגיגיות לכבודי, כשמוסיקה ברקע מנגנת, וכולם עם כולם והכל כל כך נעים, ואוהב ורגוע, והרגשתי איך הלב שלי מוצף ועולה על גדותיו. והודתי על כמה זכיתי בכולם וזכינו כולנו.

התמונה הזאת הגיעה לכדי יצירת אמנות בזכות ולא בחסד, ואחרי שנים שנדרשנו הוא ואני לראות כל הזמן את התמונה הרחבה ואת הבנות האהובות שלנו. בחרנו להיות הורים וחברים הכי טובים, ולשים את הצלקות מהשנים המשותפות מאחור ולא לתת מקום לכשלון הזוגי במציאות ההורית שלנו. אני אוהבת את האיש והאבא שהוא, ורק רוצה שיהיה לו טוב, ושהתא המשפחתי שהוא בנה לבנות שלנו ביחד איתה יהיה שמח ונעים. זאת מטרת העל שלי, וזאת האחריות שלי כאמא אחרי המציאות של שני בתים שיצרנו להן בעל כורחן.

לפעמים זה דורש ממני להתמודד עם המקומות הקטנים שלי ולא לתת להם לנהל אותי, ולפעמים אני צריכה לנשום עמוק כשהאמהות מתערערת לי, לפעמים צריכה להכיל סיטואציות שלא פשוטות לי כאמא, ולפעמים אני צריכה לשים את עצמי בצד. וגם הוא. ואנחנו לומדים ומתפתחים מכל קושי ומכל מהמורה, וככה אנחנו מצליחים להוסיף עוד ועוד חלקים לפאזל המשפחתי הזה. ועם בני הזוג המיוחדים שהם, שמוסיפים את חלקם לפאזל ויוצרים את התמונה היפה והאהובה שזכיתי בה ביום ההולדת שלי.

כשאני אומרת לבני זוג שיושבים על הספה ומרגישים שחרב עליהם עולמם המשפחתי, שהם לא מפרקים את המשפחה אלא בונים אותה מחדש ואחרת, אני רואה את הבהלה מתחלפת עם ההבנה עד כמה זה נכון ועד כמה הכל תלוי בהם איזו מציאות הם בוחרים לייצר להם ולילדים. ואני מספרת על הדרך שיש להם ללכת, ועל מהמורות שצריך לעבור, וימים שצריך לחצות, ושלא תמיד זה קל ופשוט, ושצריך לפעמים לוותר ולדרוש מעצמם את מה שהם דורשים בשבילם. אבל הם מבינים שככל שהם ידרשו מעצמם, ודווקא ברגעים הקשים והלא פשוטים, לא לשכוח למה הם בחרו פעם אחד בשניה, ולא לשכוח שהם הורים ביחד כל החיים, ובטח לא לשכוח את הילדים ועד כמה הם זקוקים להם כהורים שמגדלים אותם אמנם בנפרד אבל הכי ביחד שאפשר, ככה הם יוכלו לצייר את התמונה המושלמת בעיניהם. כי הכל אפשרי, וזאת רק הבחירה שלנו ביחד איזו מציאות תהיה לנו.

שלכם,
תמי שעיה ~ מגשרת ומנהלת משברים משפחתיים ואישיים