מציאות החיים שלנו, שחושפת אותנו באמצעי המדיה השונים והמגוונים ובכל רגע לחיים של אחרים, גורמת לנו לחשוב כל הזמן שהדשא של השכן ירוק יותר. אצל כולם החיים בכלל והזוגיות או האי זוגיות בפרט מצטיירים יפים יותר, כולם אהובים ואוהבים יותר, מוצלחים יותר, בריאים יותר, מאושרים יותר, הורים טובים יותר, כולם נוסעים ומבלים יותר, ואנחנו מוצאים את עצמנו עסוקים בהשוואות ומרגישים שכולם נותנים גז על החיים ורק אנחנו נשארים מאחור ואוכלים את האבק שהם משאירים לנו.

כשהמציאות היפה הזאת של כולם תופסת אותנו כשאנחנו בנמוכים שלנו וחווים משבר כלשהו עם עצמנו, היא מערערת אותנו ומביאה אותנו לחשוב שאנחנו מתפשרים בבחירות שעשינו. בבחירות האישיות, הזוגיות, והמקצועיות. אנחנו לא מצליחים לראות את מה שיש לנו והכל מתגמד לעומת מה שיש לאחרים. ואנחנו רוצים יותר. ואנחנו רוצים חדש. שיהיה כזה כמו של כולם, ובכל מחיר. ועושים בחירות מהמקומות הכי לא נכונים ולא מדויקים לנו. ויוצאים לדרך חדשה ומשאירים אחרינו אדמה חרוכה.

הגירושין למשל, אצל זה שבחר לשים קץ על פרק זה בחייו כי שם טוב יותר, נראים חלום רטוב שיתגשם מיד אחרי שלושת הדילוגים והקלף מתחת לבית השחי, והירידה במדרגות הרבנות משולה לבריחה מאלקטרז. הם שועטים לעבר החלום ומצטרפים לחברים הגרושים, שאת גן העדן עם 72 בתולים ובתולות בו הם חיים, יכלו עד היום לראות רק בתמונות ולשמוע בסיפורי אלף לילה ולילה.

החופש. השקט בימים בלי הילדים. הבילויים. הקלות הממכרת בלהחליק ימינה או להחליק שמאלה. העוד דייט. העוד פנטזיה שמתגשמת. העוד מערכת יחסים. העוד פעם זה לא מתאים אבל לא נורא יש עוד אלף. העוד מסיבה. העוד אכזבה מהמסיבה אבל בקטנה כי בסופ"ש תהיה אחת אחרת ושווה אש. העוד לייקים ותגובות על הסופ"ש בחו"ל או בצימר עם בריכה ונוף שמצטלם משגע, העוד שיחה מהבנק, העוד הלוואה ועוד עזרה מההורים. והעוד אנרגיה שכבר מתחיל להיות קשה למצוא כדי להמשיך ולרדוף אחרי החלום.

וגן העדן המדומה הזה מתחיל קצת למצות את עצמו והריקנות מתחילה לחלחל, והימים לבד עם הילדים נהיים כבר קשים יותר, והשקט נהיה רועש בטירוף, ומנגינות הקידוש ורעש השישי אצל השכנים או בזיכרון של הלב מכה בבטן בכאב לא מוכר, והבדידות שמתגנבת אחרי עוד דייט ועוד אורגזמה מיותרת, והאכזבות שמצטברות, והמציאות הזאת שאף אחד לא סיפר עליה. והשבר שהביא אותנו לבחור בחדש הזה, מצריך כבר התערבות כירורגית.

אני חווה אותם במשבר האישי או הזוגי או שניהם ביחד על הספה שלי, ואני מקשיבה למילים שמתארות את הבחירה להתגרש/להיפרד/לעזוב מקום עבודה/לסגור את העסק/לברוח מהכל, כל המילים שמתארות חדש ואת הנפש שזועקת לשינוי. אני מציירת להם את דרך המילוט לנקודת ההתחלה שאליה יגיעו בסופה, ובמצב גרוע הרבה יותר. ומציעה להם שנפרק את הפאזל של פיסות חייהם ונרכיב אותו מחדש לתמונה שתכיל את כל הצרכים, השאיפות והחלומות שלהם. תמונה חדשה שמדויקת ונכונה רק להם.

זאת יכולה להיות תמונה בה הם יהיו גרושים ויגדלו את הילדים בנפרד, או תמונה משפחתית גרעינית מאושרת, ויכולה גם להיות תמונה בתפקיד חדש ונחשק, או תמונה של העסק שלהם גדל וצומח. זאת יכולה להיות כל תמונה. אבל כשנסיים להרכיב מחדש את הפאזל, הם ישתקפו בתמונה חזקים, נינוחים, מסופקים ומאושרים הרבה יותר. והדרך הזאת תכין אותם למקום שהכי נכון ומדויק להם להיות בו. ואם לא זאת המשמעות של שינוי וחדש, אז מה כן?

שיהיה לנו שבוע של התבוננות פנימה ולא רק החוצה. 

שלכם,
תמי שעיה ~ מגשרת