צירוף המילים הסכם ונישואין מעלה בנו, רומנטיקנים שכמונו, את כל האסוציאציות השליליות. זה מרגיש לנו קר ומנוכר, חסר רגש ונטול אהבה, ובעיקר מנפץ לנו את כל סיפורי הסינדרלות והנסיכים שרכבו אל עבר השקיעה וחיו חיים מאושרים עד עצם היום ההוא. רק שאף פעם לא ראינו איך באמת התמודד הזוג המלכותי, אחרי שסיימו לספור את מטבעות הזהב ויורשי הכתר הגיחו להם לאוויר העולם.
מציאות החיים שלנו, שחושפת אותנו באמצעי המדיה השונים והמגוונים ובכל רגע לחיים של אחרים, גורמת לנו לחשוב כל הזמן שהדשא של השכן ירוק יותר. אצל כולם החיים בכלל והזוגיות או האי זוגיות בפרט מצטיירים יפים יותר, כולם אהובים ואוהבים יותר, מוצלחים יותר..
לאורך כל שנות חיי הייתי רגילה שהכל קורה לי מעכשיו לעכשיו ובדיוק כמו שאני רוצה, דחיית סיפוקים ואני ממש לא היינו חברים, המילה ‘לא’ לא היתה קיימת במנעד החוויות ולאורך ההיסטוריה שלי, וכל הזמן הייתי בתנועה. אבל תמיד דאגתי להישאר באיזורי הנוחות שלי.
כי אתם לא יכולים לשכוח שבחרתם אחד בשניה להיות האמא והאבא של הילדים שלכם, ויש לכם אחריות על הבחירה ועל האושר שלהם ולא זורקים לפח את כל השנים המשותפות ואת כל הזכרונות שצברתם ביחד כזוג וכמשפחה
תתארו לכם עולם מושלם בו הורים גרושים מצליחים לייצר הורות משותפת, כשטובת הילדים עומדת לנגד עיניהם, והם במערכת יחסים טובה אחד עם השניה. שהם מצליחים לשים בצד את כל הסערה הזוגית שעברה עליהם, ומתרכזים אך ורק באחריות ההורית שיש להם לילדים שהם בחרו להביא לעולם ביחד.
אחרי כל כך הרבה שנים של ביחד, של משפחה אחת שחיי סבו סביבה והיתה כל עולמי, הימים שנשארתי בבית יתום מרעשי ילדות ושמחה היו ימים שלא יכולתי להכיל. לא הבנתי איזו זכות קיום יש לי כאמא אם הן לא איתי ובעיקר בסופ”ש. אז ברחתי מעצמי וממה שבאמת הייתי צריכה, והתמקדתי בלייצר לי מציאות שתחליש את הרעש העצום שיש בשקט הזה.
אחת השאלות הראשונות שאני נשאלת ע”י בני הזוג שמגיעים אלי לגישור בגירושין, היא כמה זמן זה יקח.
תוך כמה זמן הם יגיעו להסכם גירושין, ותוך כמה זמן הם יהיו כבר גרושים. ותמיד אני עונה את אותה התשובה..
כשבת הזוג שלו, שתחיה, היתה בהריון הודיעה לי הקטנה ובביטחון גמור “את יודעת שאת תהיי האמא החורגת שלו”. כשהסברתי לה מה זה אומר אמא חורגת ולמה אמא חורגת שלו אני לא אהיה, היא הרימה גבה ובמבט חודר ניסתה לדייק אותי ואת המציאות החדשה “מה זאת אומרת לא? כשאנחנו נהיה איתך הוא לא יבוא איתנו?”
אהבה. מילה כל כך גדולה שטומנת בחובה אינספור רבדים ועומקים. פעם חשבתי והאמנתי שאהבה יכולה לנצח את הכל. שאהבה היא הכח המניע, ואם יש אהבה אז הכל אפשר ושאף אחד לא יגיד אחרת. כן? אבל השנים והאהבות שחוויתי לימדו אותי שהאהבה לא תמיד יכולה לנצח הכל.
היומיום שבחרתי לי מורכב מהמון תפקידים. אני אמא, אני מגשרת ומטפלת, אני ילדה של אמא שלי, אני אחות של האחים שלי ודודה של הילדים שלהם, אני חברה, אני יו”ר הנהגת הורים שנותנת מענה לאלפי הורים, ואני בת זוג. ויש עוד כמה שבטח שכחתי. ואוהבת כל תפקיד ותפקיד, ולכולם אני נדרשת רוב הזמן
לחיים לבד, ביחד עם הבנות, יש מבחינתי בעיקר יתרונות. אני מאוד אוהבת את המציאות שיצרתי לנו, אוהבת את הימים המלאים שלי איתן, אוזרת כוחות ומשלימה פעילויות חברתיות ואישיות בימים שלי לבד, ונהנית כמעט מכל רגע וטוב לי. אבל ללבד הזה יש מחיר כשהוא פגש אותי בצומת המשמעותית ביותר בחיי.
כשהתקשרה אלי ליאת (שם בדוי), בקושי הצלחתי להבין עם מי אני מדברת כי הבכי השתלט לה על המילים. נתתי לה כמה דקות לבכי ולהסדיר מחדש את הנשימות, וחיכיתי בשקט עד שתוכל לדבר.כשקצת נרגע הבכי, היא הציגה את עצמה וסיפרה לי שהם מתגרשים ובאותה נשימה אמרה לי שהיא ממש לא רוצה להתגרש.
