כשהתיישבו שירה ויואב (שמות בדויים) על הספה בפגישת ההיכרות וספרו לנו את סיפורם ומה הוביל אותם להחלטה על פירוק הזוגיות והבחירה בגירושין, הרגשנו את חוסר האמון שלהם בתהליך של גישור בגירושין. הם נתנו כל הזמן הרגשה אחד לשניה, וגם לנו, שאין לאף אחד מהם בעיה להגיע לבית המשפט.
לדוגמא, כששירה אמרה שהיא רוצה את כל מה שמגיע לה ע"פ החוק, מיד יואב ענה "אין בעיה. בית המשפט יחליט מה מגיע לך ומה לא". או כשיואב אמר שהוא רוצה משמורת משותפת על הילדים, מיד ענתה לו שירה "תנסה לקבל משמורת משותפת בבית המשפט. נראה איזה שופט יחליט שאתה כשיר למשמורת משותפת".
שאלנו אותם למה הם החליטו בעצם לבוא לפגוש אותנו אם בית המשפט מחכה בפינה בעקבות כל אי הסכמה ביניהם, ושניהם ענו שהם רוצים לעשות את זה הכי יפה שאפשר בגלל הילדים, אבל מבלי לפגוע בזכויות של אף אחד מהם ובתנאי שכל אחד מהם יקבל בדיוק את מה שהוא רוצה.
על פניו משמח מאוד שהם רוצים להתגרש הכי יפה שאפשר, רק קצת בעייתי גם להתגשר וגם לקבל בדיוק כל אחד מה שרוצה.
אחרי שהסברנו לשירה ויואב שגישור והתגשרות תחייב אותם לבוא אחד לקראת השניה, ושבתהליך גישור אין מגיע לי או רק מה שאני רוצה, יש מה אפשרי ומה נכון לילדים ולהם, הם לקחו את הזמן לחשוב.
לבסוף בחרו שירה ויואב בגישור והתחילו איתנו את התהליך. למרות שבחרו בגישור, לאורך כמעט כל השעתיים של פגישת הגישור הראשונה עדיין ידם היתה קלה על ההדק של נשק בית המשפט. בכל פעם שלא הסכימו על משהו, האיומים היו מתעופפים באוויר, ההטחות ההדדיות חזרו לדיאלוג והאוירה התלהטה. אנחנו מרגיעות, הם נרגעים, ובאי הסכמה הבאה הכל חוזר חלילה.
הבנו שאין מנוס מלפרק אותם מנשקם בתותחים כבדים, כי אין טעם בכלל להמשיך בתהליך אם זאת הגישה של שניהם. חבל על הזמן שלהם ושלנו.
עצרנו הכל והתחלנו עם התותחים הכבדים. כמובן שהתותחים הכבדים הם הילדים והמחיר שהם ישלמו מההתנהלות הילדותית והלא אחראית שלהם. שיקפנו להם במדויק את המציאות הלא פשוטה שהילדים נאלצים ויאלצו לחוות ועל לא עוול בכפם. שאלנו אותם האם זאת המהות ההורית שלהם. לפגוע בילדים שלהם כי הם לא מסוגלים לשים את עצמם רגע בצד ולחשוב מה נכון לילדים? לגרור אחד את השניה לבית משפט וצלק את הילדים לכל החיים בשם ה"מגיע לי" ואני צודק/ת"? שאלנו אותם איפה באה לידי ביטוי האחריות ההורית שלהם? איפה האחריות על הבחירה שהם עשו אחד בשניה, ובלי שאף אחד הצמיד להם אקדח לרקה והכריח אותם להתחתן? למה אף אחד מהם לא לוקח גם אחריות על המצב שהם התדרדרו אליו?
והזכרנו להם שהם ההורים, ולא הילדים, ואין להם פריבילגיה להתנהל כמו ילדים פגועים ונעלבים. אין להם.
נתנו להם את האופציה לבחור את המשך דרכם. או שהם בוחרים להתגשר ולהגיע להסכמות מבחירה ורצון ושניהם מחויבים לתהליך באותה מידה, או שהם ממשיכים לחפש ולכתוש אחד את השניה, אבל לא איתנו.
ראינו איך האסימונים נופלים להם לאט לאט ואת ההבנה שחלחלה להם. והבנו שזאת נקודת המהפך שלהם בתהליך. שירה ויואב בחרו לקחת אחריות על המצב אליו הגיעו ועל הבחירות שלהם, והדרך להסכם נכון ומדויק להם ולילדים התחילה. ואחרת.
הורים יקרים, אפשר להתגרש אחרת למענכם ולמען הילדים. אפשר להגיע לאותן ההסכמות שהייתם מגיעים לבסוף אחרי מלחמות עם עורכי דין, ולחסוך לכם ולילדים את מחיר הפצעים והשריטות מהמלחמות המיותרות.
"זהו, אני לא יכול ואני לא רוצה יותר" הוא אמר בפסיקה בעוד הדמעות מתגלגלות בדממה מעיניה. "אחרי 25 שנים ביחד אני מבין שהיא לא תשתנה וזה מי שהיא, ולי אין יותר כוחות להיות אומלל ובחזקת אשם 24 שעות ביממה. אני תכף בן 50 ובוחר שלא לקום יותר בבוקר לא מאושר. אני רוצה להתגרש וכמה שיותר מהר" הוא קבע בטון שלא משאיר ספק. הדמעות הפכו לבכי ובין נשימה לנשימה היא הסתכלה […]
מטרתו של משבר היא להגיד לנו שמשהו לא בסדר בדרך ההתנהלות שלנו מול עצמנו ומול כולם. יכול להיות שאנחנו חוזרים על אותם הדפוסים שאנחנו יודעים ומכירים שהם כבר בעוכרינו, יכול להיות שלתייג את עצמנו כ"כזה אני וזה מה שיש" כבר לא משרת אותנו, ויכול גם להיות שאין לנו יכולת לתקשר את עצמנו החוצה נכון והכל משתבש לנו ואנחנו מרגישים שאף אחד לא מבין אותנו באמת. אז איך פותרים את זה?
החיים הם לא תקופה קלה, והמציאות בה אנו חיים ובטח בימים מוטרפים אלו, לא מוסיפים לנו דבש. אנחנו חווים קשיים, אולי חדשים ואולי כאלו שאנחנו סוחבים איתנו שנים שהתעצמו בימים אלו. אנחנו מבולבלים, מרגישים שאיבדנו קצת את הדרך, מלאים בפחדים ובחרדות מההווה ומהעתיד לבוא. ובשורה התחתונה לא טוב לנו. אז מה עושים עכשיו?
קודם כל, התשובה היא כן. הסכם גירושין יכול להיכתב ע"י בני הזוג. אין חובה במגשר, עורך דין או כל דמות מקצועית אחרת שתכתוב לכם אותו. אבל זה סופר חשוב לקרוא את המשך הבלוג ולהבין את המשמעויות של ההסכם שבחרתם.
את ה"נסטינג" ובשמו העברי "קינון" הגו בארה"ב בעבר הלא מאוד רחוק הורים מבוססים כלכלית שבחרו להתגרש אך לחלוק הורות משותפת, ולהשאיר את הילדים לגור בבית בו הם חיו יחד לפני הגירושין. מודל בו ההורים חולקים את זמני השהייה עם הילדים כל אחד בתורו בבית לפי חלוקת הימים ביניהם
אני חווה מציאות שמכריעה מערכות זוגיות ואישיות שמתקשות להתקיים כבעבר. משברים תעסוקתיים, זוגיים, כלכליים, הוריים, רגשיים ועוד ועוד. ולכולם מכנה משותף אחד, מציאות והשלכות המגיפה שהוסיפה והעצימה את הקיים או שייצרה משברים חדשים. אני חווה גם את הקושי הכלכלי של רבים לרכוש עזרה וכלים להתמודד עם המשברים ואת המערבולת אליה נשאבים מטה מטה כשאין מושג איך להתמודד עם כל מה שעובר.
מה זה הסכם גירושין? מה יש בו? מה זאת משמורת משותפת והאם יש קשר בין טיב המשמורת לדמי המזונות? מה זאת הורות משותפת? מהם מחציות? איך מחלקים את החיים המשותפים לשניים? מה קורה כשיש לאחד מבני הזוג עסק עצמאי? מורה נבוכים להסכם הגירושין, או כל מה שרציתם לדעת ולא היה לכם את מי לשאול
אתחיל מזה שגישור בגירושין היא המתנה הכי משמעותית בחיים שאתם יכולים לתת לעצמכם ולילדים שלכם אם החלטתם לסיים את דרכם הזוגית. כל סוף הוא התחלה של דרך חדשה, וככל שתצליחו לסיים את הפרק הזה בחייכם טוב יותר, כך מציאות החיים החדשה של כולכם תהיה טובה ומדויקת יותר בהתאמה לכל אחד מכם ולצרכי הילדים. כי אתם לא מפרקים את המשפחה, אתם עכשיו בונים אותה בצורה אחרת
"זהו תמי, אני סופית יוצאת מדעתי!!! הילדים מטריפים אותי ואני לא יכולה להפסיק לשאוג עליהם. אין לי סבלנות יותר לכלום. אין לי אוויר יותר ובא לי להרוג גם אותו שהוא סוגר את עצמו בחדר העבודה ועושה את עצמו עובד וכאילו לא שומע. סתם. אני יודעת שהוא עובד וחייב לעבוד אבל אני לא יכולה יותר תמי. הצילו!!!".
"היא לא נותנת לי רגע מנוחה, היא כל היום מפעילה אותי בעצבים, היא לא מרוצה משום דבר, הכל קשה לה, גם כשאני עושה ונמצא עם הילדים כדי לתת לה זמן בשקט יש לה טענות וביקורת, אפילו על האוכל שאני מכין" והמשיך "הבית כל הזמן כמו סיר לחץ. היא צועקת ואני מנסה להרגיע. אנחנו לא מצליחים לנהל שיחה אחת נורמלית".
אם ניקח את המשבר הזה שפוקד את כולנו כאחד, ונסתכל כל אחד לעצמו עמוק בעיניים, לא נוכל לפספס את המציאות אליה הגענו כאנושות, שכל אחד מאיתנו מרכיב וחלק ממנה. יצרנו לנו אלוהים חדש בדמות סין מעצמת העל ששולטת עלינו בכל רובד בחיינו, ומייצרת לנו מלכודות דבש בגרוש וחצי שאנחנו צורכים ובלי הכרה
כשהוא ואני הפרדנו בתים לפני המון שנים היה המון ערפל סביבנו, אבל דבר אחד היה ברור ובהיר, הוא, אני והבנות תמיד נשאר משפחה, כזאת שרק משנה את הצורה. נכון שעברנו מהמורות וחצינו ימים לאורך השנים, ונכון שלא תמיד הסכמנו על דברים, וגם נכון שעלינו עד מעל הראש אחד לשניה ברגעים לא פשוטים.
תגובות אחרונות