אהבה. מילה כל כך גדולה שטומנת בחובה אינספור רבדים ועומקים. פעם חשבתי והאמנתי שאהבה יכולה לנצח את הכל. שאהבה היא הכח המניע, ואם יש אהבה אז הכל אפשר ושאף אחד לא יגיד אחרת. כן? אבל השנים והאהבות שחוויתי לימדו אותי שהאהבה לא תמיד יכולה לנצח הכל. נכון, אהבה היא כח מניע, אבל כל אחד מונע ממקומות אחרים ואת כל אחד מאיתנו היא מניעה אחרת. ובעצם, האהבה צריכה לנצח אותנו ורק אותנו.

כדרך הטבע, לכל מערכת יחסים אנחנו מביאים איתנו את מערכת היחסים הקודמת, שאליה הבאנו את הקודמת אליה ואליה הבאנו את.. הבנתם. כל אהבה נוכחית ומערכת יחסים שאנחנו נמצאים בה מלאה בחוויות הטובות יותר ופחות שחווינו בעבר, באכזבות, בפגיעויות, בפחדים, באמון שנפגע לנו, בלב נשבר לו בדרך, בנטישה ובשאר מטעמים. ובכל פעם שזוגיות מתפרקת לנו אנחנו מבטיחים לעצמנו שנמצא בפעם הבאה אהבה טובה יותר עם בן זוג נכון יותר. אנחנו רוצים להתחיל הכל חדש ומחדש, אבל בואו. בואו לא נשלה את עצמנו. אם נמשיך באותה התנהלות שלנו, נחזור בדיוק על אותן הטעויות, ונמשיך להאשים את כולם חוץ מאת עצמנו. אז אני אמרתי חלאס. ילדה אני כבר לא והגיע הזמן שאתחיל לקחת עם עצמי אחריות על המקומות שבהן אני נופלת או חלשה.

את התמימות שהיתה לי לגבי האהבה שהתנפצה לי כשהיא לא ניצחה גם אחרי שנלחמתי. ונטרפתי. ומשכתי. ולא התייאשת עד שהתעייפתי, החלפתי בניסיון להבין עם עצמי איפה אני טועה ומה מנהל אותי לא נכון. שיקפתי לעצמי את ההתנהלות שלי ברגעי משבר ובסיטואציות שהיו לי לא נוחות, ומצאתי את המקומות הקטנים שנפלתי בהם באותם רגעים וניסיתי להבין מה ניהל אותי שם. עבודה עם עצמי אבל רק בתיאוריה. המבחן האמיתי הוא המבחן המעשי.

ואז נפתחתי לאהבה חדשה שבשקט בשקט עושה לי בית ספר למקומות הקטנים שלי כבר כמעט שנתיים. את כל התיאוריה שלמדתי על עצמי אני דורשת מעצמי ליישם ביומיום, ואני בוחרת להצטיין במבחן המעשי כי אני אוהבת ורוצה אותו ובו בחרתי. ואני עושה עבודה על עצמי כל הזמן. וכמו בכל מערכת יחסים יש משברים וסיטואציות לא פשוטות שפוגשות אותי, שבעבר היו מנהלות אותי לגמרי אחרת והיו עוזרות לי להגיד שלום ובטח לא להתראות.

גם במשברים שבא לי להתפוצץ ואני מוצאת את עצמי מטפסת על קירות מרוב תסכול, אני מכריחה את עצמי קודם כל להרגע ולדייק את עצמי עם עצמי. לפני שאני בכלל מגיבה לסיטואציה או למשבר. אני מנסה להבין איפה זה פוגש אותי ומה זה בדיוק מדליק לי. ואני מוצאת את מצע הבעירה שלי, לוקחת רגע להבין אותו ואת חומר הבעירה שמצית אותו, ורק אז אני יכולה לדכא את האש ולהגיב לסיטואציה ולמשבר ממקום נכון ומדויק.

ואני גם לומדת להבין שיש דברים שהם שלו ורק שלו, ולא לוקחת אותם זה על עצמי ושזו רק בחירה שלי אם להיפגע, ושזה ממש לא קשור אלי. גם אם זה לפעמים יוצא עלי. כי גם הוא לפעמים מונע מהמקומות הקטנים ומהעבר שמנהל אותו, וגם הוא לומד לדייק אותם עם עצמו.  וגם ברגעים שהאש כן נדלקת, אנחנו עוזרים אחד לשניה לכבות אותה.

והדבר הכי חשוב שלמדתי, שעומד מולי איש שמביא איתו את כל העבר שלו, ועם צרכים ורצונות משלו, בדיוק כמו שלי יש. ורק אם נכיל באמת אחד את השניה כמו שאנחנו, ונפסיק לנסות לשנות אחד את השניה כדי להתאים למה שנוח לנו ואת השינוי נעשה אצלנו, האהבה תנצח אותנו. כי אם לא נספק את כל הצרכים והרצונות אחד של השניה כדי להיות מאושרים בזוגיות, אז מי יספק לנו? את החסך הזה נאלץ להשלים בחוץ או לפרק אותה. וכן חברים, זוגיות זאת עבודה מתמדת ובעיקר על עצמנו, ושאף אחד לא יגיד לכם אחרת.

וכשיושבים בני זוג על הספה שלי, שעדיין אוהבים אחד את השניה ומרגישים מתוסכלים ולא יכולים לשרוד את הזוגיות הזאת ככה, אנחנו מדברים בדיוק על האהבה הזאת שלא הצליחה לנצח אותם ומנסים להבין למה. ומלמדת אותם להתנהל אחרת בתוך הזוגיות ולמצוא את המקומות שמדליקים אותו ולמה הם מדליקים. ולראות אחד את השניה, ולתקשר מה הם צריכים כדי להיות מאושרים, ולספק את זה אחד לשניה. כי זאת הבחירה שלהם. ואם יש אהבה, הם צריכים לעבוד קודם כל על עצמם כדי לעזור לה לנצח. לא ככה? 

תמי שעיה ~ מגשרת