mako-art-1

“ירקנו דם ונשמנו בין לבין הרבה שנים, כדי שהבת שלנו תוכל להגיד את המשפט המדהים הזה שהיא שלפה בנונשלנט, תוך כדי נסיעה ברכב. באותו הרגע הבנתי שלהתגרש כנגד כל הסיכויים, הייתה הבחירה הכי טובה שעשינו”, תמי שעיה יודעת שאפשר גם אחרת

לפני יותר משבע שנים החלטנו לפרק את החבילה. שלוש עשרה שנים משותפות שהכילו הכל וגם הרבה שום דבר הובילו להחלטה הזאת. היינו משפחה רגילה – הוא, אני ושתי ילדות. נפרדנו כשהקטנה הייתה אז תינוקת בת 8 חודשים, ומעולם לא חוותה (ולא תחווה) משפחה של אבא אמא באותו הבית, והגדולה שהייתה רק בת 6 נאלצה גם היא להתאים את עצמה למצב. שתי ילדות קטנות, שהחלטה אחת שלנו, הפכה להן את החיים ומאותו הרגע נאלצו לחיות בשני תאים משפחתיים נפרדים. לא מבחירה שלהן ולא בשליטתן.

 זאת המציאות החדשה שהכתבנו להן על לא עוול בכפן. החלטה שמשנה סדרי עולם – להן ולנו. אין יותר אבאמא 24/7. מעכשיו זה או איתו או איתי. או כמו שהקטנה לא מפסיקה לצייר לי את המציאות בה היא חיה: “כשאני עם אבא אני רק מתגעגעת אליך. וכשאני איתך אני רק מתגעגעת לאבא”. משפט ששובר ומרסק כל פעם מחדש גם את החזקים שבינינו. אבל זו ההחלטה שקיבלנו, היא לא הייתה פשוטה, אבל שנינו היינו שלמים איתה ומכאן יצאנו למסע.
כשמחליטים להתגרש, לא באמת יודעים מה צופנת לנו הדרך. גם כשההחלטה משותפת, ועל פניו זה נראה פשוט וקל. כי מה בסך הכל? מפרידים בתים, סוגרים בינינו את הסדרי הראיה, מחלקים את הרכוש וקובעים דמי מזונות, מתמודדים עם לספר לבנות וכל אחד מאיתנו יוצא לחופשי. אז זהו. רק בתאוריה זה קל ופשוט.

את הגירושין ניהלנו כבר בשני בתים נפרדים. המציאות הראשונית הלא פשוטה בכלל של הורה לבד עם ילדה ותינוקת, הכתה בשנינו. הגדרתי בזמנו את המציאות הזאת כחור שחור, כי אף אחד לא באמת מכין אותך ליום הזה ולא באמת מדבר על זה. מילא ההתמודדות במהלך השבוע, כשאנחנו בתוך שגרת היומיום שכוללת לוגיסטיקות והתנהלויות שגרתיות ששילבתי בקושי עם קריירה תובענית של 24/7. הבום הגדול הגיע בסופי שבוע. הבום שלו הגיע מהמציאות החדשה שחווה כמעט כל גבר שנאלץ פתאום לנהל משק בית משלו ולתפקד כהורה יחיד.  \

בשנה וחצי הראשונות הן היו איתי כל סופ”ש, גם כי הקטנה הייתה תינוקת וגם כי הרגשתי שאין לי זכות קיום כאמא ובנאדם בפני עצמו, בלעדיהן, בעיקר בשבתות. הן ישנו אצלו רק באמצע השבוע, וגם על זה קיבלתי תגובות מהסביבה כאילו מכרתי אותן לארגון טרור קיצוני. המקום שלי כאמא התערער מכל תגובה ותגובה ולכולם היה מה להגיד. בעיקר כשמעורבת תינוקת. 

למצוא את עצמי בכל סופ”ש בחיפוש נואש אחרי עיסוקים ומקורות בילוי היה בלתי נסבל. למצוא את הכוחות להתנהל לבד, לשמור על חוזק נפשי בשבילי ובשבילן, היה לפעמים בלתי אפשרי. וגם כשיש משפחה מדהימה ומהממת שעוזרת ותומכת, הרגשתי הכי לבד. אבל זאת המציאות שבחרתי, ואיתה הייתי חייבת להתמודד. כי זה מה שזה. הבחירה והיכולת האישית לקחת אחריות עליה ולהתמודד רק מהמקום הזה.

מי ידאג לי עכשיו? 

נהיה לנו יותר ויותר קשה להגיע להסכמות, ככל שנהיה לנו קשה להתמודד עם המצב ביומיום. יש המון חרדות שאוחזות בנו ומנהלות אותנו. יש את החרדה הכלכלית מהפרדת תא כלכלי אחד לשני תאים נפרדים: איך מחלקים את הרכוש? איך אפשר לעמוד בתשלום מזונות בכל חודש? מה יהיה גובה המזונות? איך מסתדרים עם מה שנשאר ביום שאחרי הגירושין? מי מבטיח לנו שנצליח להסתדר כלכלית ביום שאחרי? ויש הלחצים הנפשיים, איך מתמודדים רגשית עם הסטטוס החדש? איך מתמודדים לבד עם הבנות? מי ידאג לי עכשיו? ויש את הכעסים. ואת המקום שלנו כהורים. ושאלת השאלות: מה יהיה עלינו?

אז מה עושים עכשיו? איך מתגברים על הפחדים והחרדות ומגיעים להסכמות? הנטייה הראשונית של כולנו, היא להילחם על מה שאנחנו חושבים שמגיע לנו כי כל אחד מאיתנו מרגיש שהוא נלחם על נפשו, ומושך לצד שלו. גם הסביבה לא טומנת ידה בצלחת ומחממת ומדליקה. מה גם שמהר מאוד גילינו שלכולם יש אח/חבר/שכן/שמעו/קראו על עו”ד שיראה לו מאיפה משתין הדג. כשהתייעצתי עם עו”ד, וראיתי את הדם בעיניים ושמעתי באיזו קלות הוא יקלף לו את העור וישאיר אותו בלי כלום, מודה שנגעלתי. והיה לי ברור שאני לא נופלת בפח הזה של המלחמה, לא מתנהלת מאגו ולא נותנת  לפחדים שלי להחריב את האיש שאיתו חייתי עד היום. למזלי הוא חווה בדיוק אותו הדבר והתובנה היתה דומה.
שנינו הבנו שבמלחמה אין מנצחים. כולנו נפסיד. בעיקר הבנות. שיפסידו אבא ואמא שפויים ומתקשרים, שהן כל כך צריכות בעיקר בתקופה הקשה הזאת של המציאות החדשה שהכתה בהן. והן בטח לא צריכות הורים שנלחמים בבית המשפט ושוחטים אחד את השניה, כשהיחידים שינצחו במלחמה הזאת הם עורכי הדין שיתעשרו על חשבוננו וישתו לשנינו את הדם.

אז לקחנו אחריות מלאה על המצב שהגענו אליו ולא קברנו את כל השנים המשותפות שלנו, החל מהבחירה אחד בשנייה והבחירה להקים משפחה ביחד, דרך כל הזיכרונות והחוויות המשותפות שלא נעלמות באורך פלא, ועד להחלטה שיתהפך העולם, אנחנו נעשה את זה אחרת.

אף אחד מאתנו לא באמת “יקבל” את מה ש”מגיע” לו

עם הרבה תעצומות נפש “שמנו בצד” את כל הכעסים והפחדים ואיחדנו כוחות למטרה אחת: לייצר אפשרות שגם הוא, גם אני וגם הבנות נצלח את הדרך הקשה הזאת בלי נזקים נוספים ומיותרים. אבל בידיעה שאין מנוס מוויתורים שלי ושלו בדרך אל המטרה ושאף אחד מאיתנו לא באמת “יקבל” את מה שהוא חשב שמגיע לו בתחילת הדרך. ואין ספק שוויתרנו
לדוגמה הדיון שניהלנו על גובה דמי המזונות. הסכום שחשבתי שאני צריכה לקבל מחישוב קר ופשוט של חלקו בגובה שכר הדירה וההוצאות הנלוות שכוללות גם את ההוצאות החריגות על הבנות, לא תאם את המציאות הכלכלית שלו באותה התקופה. הוא לא הסכים להתחייב על הסכום הזה, מתוך הפחד שלא יוכל לעמוד בו. אבל  באותה נשימה הבטיח לי שברגע שהוא ירוויח יותר, הוא יגדיל את הסכום. פחדתי לסמוך על הבטחה בעל פה, אבל נזכרתי מי האיש שעומד לפני, ועד כמה הוא אוהב את הבנות ומחוייב להן, ובחרתי כן לסמוך על המילה שלו והסכמתי למזונות נמוכים יותר. ואכן הוא עמד במילה שלו. וכשיש לו יותר, הוא נותן יותר.

והיו עוד ויתורים כאלה ואחרים מצד שנינו, אבל לא ויתרתי בשום צורה על חלקו בגידולן ועל האחריות המלאה שהוא לוקח עליהן, לא רק כלכלית, אלא כאבא במשרה מלאה. משהו תמורת משהו.   

היה קשה וירקנו דם. אבל בסוף זה הצליח. נכון שהתהליך היה ארוך וקשה, אבל בפרספקטיבה של הזמן, הדרך הזאת הייתה שווה את כל הקושי. יכולה לכתוב בלב שלם שהצלחנו למזער את השלכות הגירושין למשפחה שלנו. הבנות הרוויחו הורים מתקשרים, אומנם גרושים אבל עדיין חברים טובים. ללא ספק הצלחנו לייצר שני תאים משפחתיים בריאים, עם ילדות מאושרות. לגמרי מאושרות. ואנחנו הרווחנו את עצמנו.
שנינו הבנו שבמלחמה אין מנצחים. כולנו נפסיד. בעיקר הבנות. שיפסידו אבא ואמא שפויים ומתקשרים, שהן כל כך צריכות בעיקר בתקופה הקשה הזאת של המציאות החדשה שהכתה בהן. והן בטח לא צריכות הורים שנלחמים בבית המשפט ושוחטים אחד את השניה, כשהיחידים שינצחו במלחמה הזאת הם עורכי הדין שיתעשרו על חשבוננו וישתו לשנינו את הדם.
אז לקחנו אחריות מלאה על המצב שהגענו אליו ולא קברנו את כל השנים המשותפות שלנו, החל מהבחירה אחד בשנייה והבחירה להקים משפחה ביחד, דרך כל הזיכרונות והחוויות המשותפות שלא נעלמות באורך פלא, ועד להחלטה שיתהפך העולם, אנחנו נעשה את זה אחרת.

בני זוג צריכים להתגשר ולהתגרש בהתאמה אישית להם

אז עשיתי בחירה נוספת. ואחרי שנים רבות של קריירה בתחום התקשורת/טלוויזיה/אינטרנט, בחרתי לעזוב הכל ולהקים את ‘הגשר, מקום אחר למתגרשים’ ביחד עם נעמי דניאל חפץ עו”ד ומגשרת בגירושין, שהדליקה אותי עם החזון המקצועי והאישי שלה שאליו התחברתי אישית ושפגש אותי בנקודת הזמן המדוייקת.

נעמי, כמוני, גם בחרה להתגרש אחרת ומתוך חווית הגירושין האישית שלי ושלה, אנחנו יודעות שצריך וחובה לאפשר לבני זוג בהליך גירושין להתגשר ולהתגרש באמת בהתאמה אישית להם, ועם כלים נוספים שיעזרו להם. כי מה שמתאים לזוג אחד ממש לא מתאים לזוג אחר. מהמקום הזה, האישי שלנו והמקצועי שלה, פיתחנו הליך גישור ביחד עם אנשי מקצוע מובילים בתחום, שמשלב בתוכו עזרה רגשית ויעוץ כלכלי, שנותן מענה בדיוק לפחדים ולחרדות שאחזו בנו בהליך הגירושין, שהלוואי שלנו היה כזה כשהתגרשנו.
כשיש גורם מקצועי שמצייר לבני הזוג את המציאות הכלכלית שלהם, ועוזר להם להגיע להבנות בכל הצד הכלכלי של הגירושין וההסכם, ובונה ביחד איתם את המציאות הכלכלית גם ליום שאחרי, זאת עזרה ענקית שחוסכת את כל דרך החתחתים ומלאת הקוצים שהרבה זוגות מדממים בה. וכשיש מטפל הרגשי שנותן מקום לפורקן הרגשות, לפחדים, לתסכולים להאשמות ולכעסים, ומנחה את בני הזוג איך לספר לילדים על הגירושין, ואיך להתמודד איתם לאורך התהליך, והוא נותן להם כלים שעוזרים להם לתקשר, הרבה יותר קל להם להכיל אחד את המצוקות של השניה. ואז גם הרבה יותר פשוט להגיע להסכמות.

לקריאת המאמר במאקו הקליקו כאן

הורים, קחו אחריות על הבחירה שלכם ועל הסיטואציה אליה אתם והילדים נקלעתם.
אנחנו נעזור לכם להתגרש במינימום נזקים לכם ולילדים, ובמקסימום ראיה כוללת ונכונה.
לפגישה, ללא עלות וללא התחייבות, בה נכיר לכם את הליך הגישור הייחודי שלנו, השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם.
או התקשרו אלינו: תמי 054-7333121 | נעמי 054-3050117











אם אהבת, בטח תאהב גם.. 

16 דברים שילדים להורים מתגרשים רוצים שהם יבינו

shutterstock_150657656

טיפול בעזרת בע”ח לילדים להורים גרושים

טיפול בבעלי חיים

איך מספרים לילדים שאתם מתגרשים

shutterstock_319006607 (1)

סודות מחדר הגישור: איך קובעים זמני שהייה 

shutterstock_234451789