אז מה באמת קורה בחדר הגישור בהליך גירושין? איך מגשרים על הפערים? מה תפקידו של המגשר?

אחד מהנושאים שתמיד נדרשים להם בחדר הגישור, במסגרת הניסיון להגיע להסכמות בין בני הזוג כתוצאה מהגירושין, הוא חלוקת זמני השהייה של הילדים בין ההורים. באילו ימים במהלך השבוע הילדים שוהים אצל האמא, באילו ימים אצל האבא, לתחום בשעות, לפרט אחריות ההורה כאשר הילדים אצלו וכיו”ב.

ההסכמות כמו ההתנגדויות, בין בני הזוג על חלוקת זמני השהייה מונעות ממספר גורמים. לעיתים אחד מבני הזוג סבור עד כמעט “משוכנע” כי ייטב לילדים לשהות רק או יותר במחיצתו, הוא לא משחרר את אחיזתו בילדים, שיקול דמי המזונות שיכול להוות עוד שיקול בחלוקת הסדרי הראייה, קשיים אובייקטיבים של מקומות העבודה של בני הזוג אשר מקשים עליהם להתחייב לזמני שהייה ועוד סיבות וטענות.

אז איך בכל זאת מצליחים להגיע להסכמות בנקודה זו של חלוקת זמני השהייה?

ניקח לדוגמה בני זוג שהגיעו להתגשר בגירושין, שניהם לקראת גיל הארבעים, 2 ילדים קטנים בגילאים 6 ו- 10 ומתגוררים במושב באיזור השרון.
שניהם עובדים בת”א. האם במשרה מלאה בחברת ביטוח, 5 ימים בשבוע 8 עד 16 כל יום. האב סמנכ”ל מכירות בחברת היי טק. אמנם יום העבודה שלו מתחיל קצת יותר מאוחר, אבל מסתיים בשעות הערב המאוחרות.  מתוקף תפקידו הוא נוסע לחו”ל, על בסיס קבוע של לפחות אחת לחודש חודש וחצי לתקופה של כשבוע ימים.
כשהגענו לדבר על זמני השהייה עם הילדים, עלו מספר נקודות בעייתיות בשילוב דרישות כאלה ואחרות של בני הזוג אחד מהשני.

האב טען שהוא מבחינתו לא יכול להתחייב באופן שוטף למספר ימים קבועים ובטח שלא לשעות קבועות בהם הוא ייקח את הילדים. לטענתו, אופי העבודה שלו הוא מאוד תובעני ולא גמיש ומצריך ממנו שעות רבות של עבודה. בלתי אפשרי מבחינתנו להתחייב ליותר מיום אחד וגם זאת בקושי. לעבודה השוטפת שלו מתווספות הנסיעות שלו לחו”ל מתוקף תפקידו,  וכשיש נסיעות כאלו אז בוודאי שהוא לא יוכל לקחת את הילדים אליו.

האם מצידה הסבירה שעם כל הכבוד לעבודה של האב ולקשיים שלו, גם לה יש התחייבות למקום העבודה ולשעות מאוד נוקשות. במצב כזה היא תצטרך ברוב הבקרים אם לא בכולם לדאוג להבאת הילדים למסגרות החינוך, כאשר יום הלימודים מתחיל בשעה 08:00 והיא בכלל צריכה כבר להיות בעבודה בתל אביב בשעה הזו. מבחינתה, היא אמורה להפוך עולמות על מנת שיאפשרו לה להגיע כמעט בכל יום מאוחר יותר. עוד אמרה האם שעל מנת לעמוד במכסת השעות של המשרה שלה, היא תוכל לפצות על ההגעה המאוחרת רק בימים בהם הילדים יהיו אצל אביהם. מבחינתה זה בלתי אפשרי שהאבא ייקח את הילדים רק פעם בשבוע, היא זקוקה לפעמיים בשבוע.

הרוחות כמובן התלהטו, הטונים הפכו נרגזים, הלחץ גאה. מבחינת האם בשורה התחתונה, זמני שהייה כאלו שהאב מציע בלתי הגיוניים, בלתי ישימים ואינם בריאים לילדים. אם אין דרך אחרת, אז שיתפטר ויחליף עבודה. מבחינת האב – זה המקסימום שהוא יכול להתחייב עליו. הוא לא מוכן בשום פנים ואופן לוותר על העבודה. זה תפקיד חייו!!! ולילדים יש אמא שתטפל ותדאג להם.

אז מה עושים עכשיו? איך מגשרים את הסיטואציה ומביאים את בני הזוג לראות אחד את השניה בתוך הסערה שמתחוללת בחדר? 

פה נכנס המטפל הרגשי לתמונה, וביחד איתו אנחנו משקפים להם את מצבו של כל אחד מהם מנקודת ראותו, תוך שימת עיקר הדגש על העובדה החשובה ביותר – טובת הילדים. עד כמה הילדים זקוקים לשני ההורים שלהם מתפקדים ונוכחים ביומיום בכלל, ובתוך המציאות החדשה שנכפתה עליהם בפרט. 

המטפל הרגשי מסייע לזוג לפרק את ההתנגדויות ועוזר להם להבין את האחריות ההורית שלהם, לצד צורכי הילדים וההתמודדות שלהם עם גירושי הוריהם. שהרי מבחינת הילדים שומדבר לא באמת השתנה בצורך הבסיסי שלהם בהורים. נהפוך הוא. הם צריכים אותם יותר מתמיד. וזקוקים ליציבות.

ברגע שבני הזוג הבינו את ההשכלות הרגשיות על הילדים, ואת האחריות ההורית המוטלת עליהם, רק אז הם הצליחו לראות את התמונה הרחבה. עכשיו יכולתי להוביל אותם לידי מציאת פתרונות משותפים.  

הפתרונות זרמו מהזוג עצמו בדמות הסבתא של הילדים, אמו של האב אשר יכולה ורוצה יום בשבוע להיות עם נכדיה. פתרון נוסף שעלה היה העסקת בייביסיטר שתשהה פעם בשבוע עם הילדים כשהם ביום הנוסף של האב עד שהוא חוזר מהעבודה. אמנם לא יתאפשר לאב להיות עם ילדיו משעות הצהריים, אבל עדיין יהיה עמם בשעת ארוחת הערב והשינה ויקום איתם בבוקר. שעות חשובות.

יומיים בשבוע במחיצת האב כבר לא נראו לו בלתי אפשריים, שניהם התרווחו על הספה ואפילו חייכו אחד לשניה. הם כבר היו בשלים לעבור למשוכה הבא, הנסיעות של האב לחו”ל ואיך האם יכולה לעזור ולבוא לקראתו. הסכמנו שהאב יעדכן את האם מבעוד מועד אודות הנסיעות, עד כמה שהוא יכול, והיא תנסה לתמרן עם העבודה שלה. הם הסכימו ביניהם שבמידה והיא תצטרך עזרה בימים אלה של בייביסיטר, האב יישא בעלויות. 

בתמורה להתחשבות של האמא, הוא הציע לעזור לה בבקרים כשהילדים ישנים אצלה, ולבוא במידת הצורך לקחת אותם למסגרות החינוך, על מנת לאפשר לה להגיע בזמן לעבודתה. וזאת שוב על פי תיאום ביניהם.

כמובן שהיו עוד ועוד ניואנסים ודיוקים בנוגע להסדרי הראייה בכללותם, אבל לא אלאה בפרטים.

השיח והפתרונות הרבים והמגוונים שמתאפשרים בחדר הגישור שלנו בשיתוף המטפל הרגשי, על אף האמוציות המשתוללות ועל אף העובדה כי כל אחד מבני הזוג נתקל בקשיים רבים לא יכולים להתקיים בשום דרך אחרת במצב זה של גירושין.

בוודאי לא כשעורכי דין מייצגים את בני הזוג ומתכתשים ביניהם בדומה לשדה קרב, ללא כל מעורבות רגשית ונגיעה אמיתית בצרכי הזוג והילדים.  בטח ובטח שלא בבתי משפט, אשר מלכתחילה לא נכנסים לעובי הקורה בסוגיה זו של חלוקת זמני השהייה, הואיל ואין למעשה כל קונסטלציה של חוק זה או אחר המגדיר את הסדרי הראייה. ביהמ”ש היה פוסק בצורה קרה כך או אחרת, אם בכלל.

החוזקה של ההסכמות שמגיעים אליהן בגישור אצלנו, נעוצה בעובדה כי אלו הסכמות של בני הזוג/ההורים עצמם לאחר פירוק החסמים וההתנגדויות הרגשיות שלהם.