יעל ודורון (שמות בדויים) בחרו בגיל 50 לפרק את החבילה הזוגית עם שני ילדים בגיל העשרה ובצבא. לא ארחיב על הבחירה לפרק את החבילה אחרי שנים רבות של חיים במקביל ומי לקח את ההחלטה, אבל לאורך כל פגישות הגישור שלנו, הלחץ ובעיקר של יעל היה מופנה לילדים. איך הם יקבלו את הבחירה שלהם ואיך היא תשפיע עליהם בכלל, ובגיל כזה בפרט.
אחד הפחדים הכי גדולים של בני זוג בהליך גירושין הוא לספר לילדים את הבשורה שתשנה את חייהם ותחייב אותם למציאות חדשה. ההתמודדות עם הבשורה וההבנה שהמשפחה כמו שהכירו אותה משתנה, ומה שהיה כבר לא יהיה, קשה להם בכל גיל.
בפגישת הגישור שלפני רגע הבשורה לילדים, אחרי שהגענו לכל ההסכמות הדרושות להסכם הגירושין, הציפו יעל ודורון את כל התחושות והפחדים שיש להם מהשיחה והתגובה של הילדים, בעיקר של הטינייג'רית, שיחה רגשית מאוד שבה גם הנחתי אותם איך להגיד את הדברים ועל מה חשוב לשים דגש לגבי כל אחד מהם ושניהם ביחד.
יעל ודורון שאלו אם אפשר שאני אהיה נוכחת בשיחה עם הילדים. החמיא לי שהם סומכים עלי ככה, אבל הסברתי שהשיחה הזאת היא שיחה מאוד משפחתית ואינטימית ואין בה מקום לאף אחד חוץ מלארבעתם. הם ביקשו שאכתוב להם את תסריט השיחה כדי שהם יוכלו לקרוא אותה ולהתכונן לפני, ושמיד אחרי השיחה עם הילדים הם ישמחו לבוא ביחד איתם לפגישה איתי. כמובן שמיד הפגישה שלנו חיכה להם מייל עם כל ההדגשים החשובים לשיחה, ויום אחרי השיחה עם הילדים הגיעו ארבעתם לספה שלי אחרי שיעל התקשרה אלי מיד בתום השיחה איתם וביקשה פגישה דחופה ומיידית.
בתחילת הפגישה, כשישבנו כולנו, ההורים והילדים בסוג של שוק. פתחתי וסיפרתי לילדים על הדרך אותה עברתי עם ההורים, על הרצון שלהם לייצר להם מציאות חדשה וטובה, ועד כמה הראיה היתה קודם אותם ואת הצרכים שלהם. דיברתי איתם על המשפחה שתבנה עכשיו בצורה חדשה, ונתתי להורים לתקשר לילדים את כל מה שלא הצליחו להגיד להם בפגישה.
ואז נשארתי עם הילדים לבד. שני ילדים מקסימים ורגישים בטירוף שהרגישו באותו הרגע שנפלו עליהם השמיים. נתתי לכל אחד מהם לפרוק את אשר על לבו. והם פרקו. את הפחדים, את הכעסים, את ההלם מהבשורה הלא צפויה, שאלו המון שאלות על מה יהיה, בכו, התחבקו ותמכו אחד בשניה. הם ריגשו לי את הלב וגם ריסקו אותו, בו זמנית.
התפתחה שיחה ארוכה מלב אל לב, שבה בעיקר הראתי להם כל הזמן את חצי הכוס המלאה. פירקתי להם את הפחדים ואת החששות, הרמתי להם את השמיים שנפלו עליהם, וחיזקתי כל אחד מהם במקומות שזיהיתי שבהם הם צריכים חיזוק. הסברתי להם את החשיבות בלתקשר כל הזמן את מה שהם מרגישים ולא לפחד לדבר על הדברים שקשים להם עם ההורים. נתתי להם דוגמאות איך הקושי שהם חווים היום יכול לשרת אותם בעתיד אם הם יתמודדו איתו נכון ולא יכנעו לו, ושזאת רק בחירה שלהם איך לקבל את המציאות החדשה. שזה לגמרי בידיים שלהם אם לצמוח או לנבול. והם בחרו ביחד איתי לצמוח.
כשההורים חזרו לחדר, הילדים היו מחויכים ונינוחים יותר ותיקשרו איתם אחרת לגמרי.
להורים תיקשרתי מה הילדים צריכים מכל אחד מהם בתקופה הזאת של השינוי, דיברנו על הדברים ובנינו דרך משותפת ביחד.
הבשורה של הגירושין לילדים היא בשורה שמשנה חיים. חשוב לעזור להם להכיל ולקבל את השינוי ולתת להם כלים להתמודדות, ובעיקר לפרוק את הפחדים והחרדות מהמציאות החדשה שעומדת לפניהם, ממש כמו שיעל ודורון בחרו לעשות.
"זהו, אני לא יכול ואני לא רוצה יותר" הוא אמר בפסיקה בעוד הדמעות מתגלגלות בדממה מעיניה. "אחרי 25 שנים ביחד אני מבין שהיא לא תשתנה וזה מי שהיא, ולי אין יותר כוחות להיות אומלל ובחזקת אשם 24 שעות ביממה. אני תכף בן 50 ובוחר שלא לקום יותר בבוקר לא מאושר. אני רוצה להתגרש וכמה שיותר מהר" הוא קבע בטון שלא משאיר ספק. הדמעות הפכו לבכי ובין נשימה לנשימה היא הסתכלה […]
מטרתו של משבר היא להגיד לנו שמשהו לא בסדר בדרך ההתנהלות שלנו מול עצמנו ומול כולם. יכול להיות שאנחנו חוזרים על אותם הדפוסים שאנחנו יודעים ומכירים שהם כבר בעוכרינו, יכול להיות שלתייג את עצמנו כ"כזה אני וזה מה שיש" כבר לא משרת אותנו, ויכול גם להיות שאין לנו יכולת לתקשר את עצמנו החוצה נכון והכל משתבש לנו ואנחנו מרגישים שאף אחד לא מבין אותנו באמת. אז איך פותרים את זה?
החיים הם לא תקופה קלה, והמציאות בה אנו חיים ובטח בימים מוטרפים אלו, לא מוסיפים לנו דבש. אנחנו חווים קשיים, אולי חדשים ואולי כאלו שאנחנו סוחבים איתנו שנים שהתעצמו בימים אלו. אנחנו מבולבלים, מרגישים שאיבדנו קצת את הדרך, מלאים בפחדים ובחרדות מההווה ומהעתיד לבוא. ובשורה התחתונה לא טוב לנו. אז מה עושים עכשיו?
קודם כל, התשובה היא כן. הסכם גירושין יכול להיכתב ע"י בני הזוג. אין חובה במגשר, עורך דין או כל דמות מקצועית אחרת שתכתוב לכם אותו. אבל זה סופר חשוב לקרוא את המשך הבלוג ולהבין את המשמעויות של ההסכם שבחרתם.
את ה"נסטינג" ובשמו העברי "קינון" הגו בארה"ב בעבר הלא מאוד רחוק הורים מבוססים כלכלית שבחרו להתגרש אך לחלוק הורות משותפת, ולהשאיר את הילדים לגור בבית בו הם חיו יחד לפני הגירושין. מודל בו ההורים חולקים את זמני השהייה עם הילדים כל אחד בתורו בבית לפי חלוקת הימים ביניהם
אני חווה מציאות שמכריעה מערכות זוגיות ואישיות שמתקשות להתקיים כבעבר. משברים תעסוקתיים, זוגיים, כלכליים, הוריים, רגשיים ועוד ועוד. ולכולם מכנה משותף אחד, מציאות והשלכות המגיפה שהוסיפה והעצימה את הקיים או שייצרה משברים חדשים. אני חווה גם את הקושי הכלכלי של רבים לרכוש עזרה וכלים להתמודד עם המשברים ואת המערבולת אליה נשאבים מטה מטה כשאין מושג איך להתמודד עם כל מה שעובר.
מה זה הסכם גירושין? מה יש בו? מה זאת משמורת משותפת והאם יש קשר בין טיב המשמורת לדמי המזונות? מה זאת הורות משותפת? מהם מחציות? איך מחלקים את החיים המשותפים לשניים? מה קורה כשיש לאחד מבני הזוג עסק עצמאי? מורה נבוכים להסכם הגירושין, או כל מה שרציתם לדעת ולא היה לכם את מי לשאול
אתחיל מזה שגישור בגירושין היא המתנה הכי משמעותית בחיים שאתם יכולים לתת לעצמכם ולילדים שלכם אם החלטתם לסיים את דרכם הזוגית. כל סוף הוא התחלה של דרך חדשה, וככל שתצליחו לסיים את הפרק הזה בחייכם טוב יותר, כך מציאות החיים החדשה של כולכם תהיה טובה ומדויקת יותר בהתאמה לכל אחד מכם ולצרכי הילדים. כי אתם לא מפרקים את המשפחה, אתם עכשיו בונים אותה בצורה אחרת
"זהו תמי, אני סופית יוצאת מדעתי!!! הילדים מטריפים אותי ואני לא יכולה להפסיק לשאוג עליהם. אין לי סבלנות יותר לכלום. אין לי אוויר יותר ובא לי להרוג גם אותו שהוא סוגר את עצמו בחדר העבודה ועושה את עצמו עובד וכאילו לא שומע. סתם. אני יודעת שהוא עובד וחייב לעבוד אבל אני לא יכולה יותר תמי. הצילו!!!".
"היא לא נותנת לי רגע מנוחה, היא כל היום מפעילה אותי בעצבים, היא לא מרוצה משום דבר, הכל קשה לה, גם כשאני עושה ונמצא עם הילדים כדי לתת לה זמן בשקט יש לה טענות וביקורת, אפילו על האוכל שאני מכין" והמשיך "הבית כל הזמן כמו סיר לחץ. היא צועקת ואני מנסה להרגיע. אנחנו לא מצליחים לנהל שיחה אחת נורמלית".
אם ניקח את המשבר הזה שפוקד את כולנו כאחד, ונסתכל כל אחד לעצמו עמוק בעיניים, לא נוכל לפספס את המציאות אליה הגענו כאנושות, שכל אחד מאיתנו מרכיב וחלק ממנה. יצרנו לנו אלוהים חדש בדמות סין מעצמת העל ששולטת עלינו בכל רובד בחיינו, ומייצרת לנו מלכודות דבש בגרוש וחצי שאנחנו צורכים ובלי הכרה
כשהוא ואני הפרדנו בתים לפני המון שנים היה המון ערפל סביבנו, אבל דבר אחד היה ברור ובהיר, הוא, אני והבנות תמיד נשאר משפחה, כזאת שרק משנה את הצורה. נכון שעברנו מהמורות וחצינו ימים לאורך השנים, ונכון שלא תמיד הסכמנו על דברים, וגם נכון שעלינו עד מעל הראש אחד לשניה ברגעים לא פשוטים.
תגובות אחרונות