לאורך כל שנות חיי הייתי רגילה שהכל קורה לי מעכשיו לעכשיו ובדיוק כמו שאני רוצה, דחיית סיפוקים ואני ממש לא היינו חברים, המילה ‘לא’ לא היתה קיימת במנעד החוויות ולאורך ההיסטוריה שלי, וכל הזמן הייתי בתנועה. אבל תמיד דאגתי להישאר באיזורי הנוחות שלי. לא היתה לי בעיה לקפוץ לשום מים עמוקים ואפילו לתהומות, אבל מכאלה שידעתי שאני אצליח לצלול ולצוף על פני המים. או כמו שאמא שלי היתה אומרת לי מאז שאני זוכרת את עצמי ‘את כמו חתול, מאיפה שלא יזרקו אותך את תמיד תפלי על הרגליים’. וכך לגמרי היה. 

שניה אחרי שסיימתי את הלימודים ויצאתי לעולם החופשי, תמיד עשיתי מה שאהבתי והלכתי אחרי הלב שלי. ניהלתי אנשים ותקציבי ענק, והפקתי, והקמתי, ויצרתי, ופיתחתי, ופתרתי משברים מבוקר עד ערב, והכל הלך לי די בקלות וחייתי חיים של שפע. שום דבר מזה לא דרש ממני אקסטרה מאמץ. שלא תהיה טעות חלילה, עבדתי 24/7 עם שתי ילדות ותעשיה שלא יודעת פרופורציות. אבל הפרופורציות היו אצלי ואני שחיתי לי באיזורי הנוחות שלי ומצאתי את עצמי שוב ושוב במקומות שהיו קלים לי. וידעתי בתוך תוכי שאני בעצם מתעסקת עם כלום ושום דבר ושאני לא נמצאת במקום הנכון לי. שום דבר לא באמת ריגש והסעיר אותי, התנהלתי על אוטומט, ולא היה לי מושג מה חסר לי ולאן אני צריכה ללכת. אבל עם הצלחה לא מתווכחים אז המשכתי בדרכי כמו שידעתי. 

עד שפגשתי את המשבר הגדול בחיי והאובדן הראשון המשמעותי שחוויתי של לא פחות מאשר אבא שלי, ששינה אותי ואת מסלול חיי. כתבתי פה כבר בעבר על המקום הגדול שהיה לו בחיי ועל המשבר שחוויתי, ואני יכולה לחזק את שכתבתי ולהגיד שבעזיבתו אותי ואת החיים, הוא הוריש לי את דרכו ואת דרכי החדשה שמובילה אותי במסע אל עצמי. מסע של אמונה בי ובעצמי ובשבירת תקרת הזכוכית שלי. 

אומרים שאנשים לא משתנים, אמירה מאוד מורכבת ומלאת תהיות, אני קוראת לשינוי שאנחנו עוברים התפתחות. אני יכולה להעיד חד משמעית שמי שהייתי לפני תחילת המסע, היא לא מי שאני היום. המון דברים השתנו בי והתפתחו באדם שאני. המהות שלי נשארה לגמרי שלי, אבל הרבדים שממלאים ועוטפים אותה קיבלו עומקים חדשים. יצאתי מכל אזורי הנוחות שאי פעם הכרתי וצללתי הפעם במקומות חדשים לגמרי, הכרתי את החבר החדש שלי ‘דחיית סיפוקים’ שעשה לי בית ספר לסבלנות וסובלנות, למדתי לנשום לפני שאני מגיבה לסיטואציות, להתנהל כלכלית אחרת, להסתכל כל הזמן על התמונה הרחבה, להבין מאיפה אנשים מונעים ולהכיל כל אדם באשר הוא. והכי למדתי למצוא את השקט שבי גם עם הרעש ששי סביבי. 

ולאורך המסע שאלתי את עצמי אם כבר ניפצתי כבר את תקרת הזכוכית שלי ובאותה נשימה ניסיתי להבין מהי אותה תקרה. האם רק כשאגיע ליעד שהצבתי לעצמי אשבור את תקרת הזכוכית שלי?
לאט לאט הבנתי שכל  שינוי בי הוא ניפוץ של תקרת זכוכית ובעצם ניפצתי הרבה כאלה לאורך הדרך.
המסע שלי בעיצומו ואני כבר מתחילה לראות את פסגות הרי הארץ המובטחת, אבל יודעת עם עצמי שיש לי עוד דרך, והולכת בה באמונה שלמה ובשמחה גדולה בלב, שעוזרים לי לדלג על המהמורות והבורות שצצים לי מפעם לפעם. 

וזה מה שאני מעבירה למגושרים שלי. שיש דרך של מסע עצמי כדי לזכות בעצמם בגרסה הטובה ביותר שלהם, ונכון שהדרך לפעמים קשה ולא פשוטה, אבל הכל תלוי בכח הרצון ובאמונה בעצמם וביכולות שלהם. ושאין תקרת זכוכית אחת אליה צריך לשאוף. כל שינוי מהותי בדרך שבה הם משנים משהו בראיה את העולם ואת עצמם, היא תקרת זכוכית שמתנפצת. וכל ניפוץ הוא ניצוץ שנדלק בלב ובנשמה. 

שיהיה לנו שבוע מלא בניצוצות בלב. אמן.