איך מספרים לילדים?

נעמי גלילי, אשת חינוך בכירה ומדריכת הורים, משתפת אותנו בהתמודדות עם הפחד הכי גדול של הורים בהליך הגירושין, איך לספר לילדים?

השבוע עסקתי לא מעט בגירושין. נפגשתי עם הורים שרוצים את הטוב ביותר עבור ילדיהם וקצת התבלבלו בדרך. לא נולדנו להיות הורים, לא התחתנו כדי להתגרש ולא כולנו השכלנו לערוך חוזה המעגן איכשהו את קץ היחסים.

כשנולד תינוק, מזדעזע עולמנו כי נדרשת הסתגלות ומיומנויות שאין לנו, ולא היתה לנו כל דרך לחשוב או לנחש את ההתמודדויות או הקשיים בדרך. זה דומה למצב בו אנו בוחרים להתגרש ואין לנו מושג איך כל זה יתנהל, ואיך לעשות את זה נכון ויעיל עם כמה שפחות פצועים בשטח.

השבוע נפגשתי עם זוג מקסים, הורים לשלושה ילדים קטנטנים, הגדולה בת 7, האמצעי בן 5 והצעיר ביותר בן 3 חודשים. הורים מחוייבים  שהשכילו ופנו ליעוץ לפני שהמשבר מתפוצץ בפתחם. הם בחרו לנהל את המשבר ולא להפך. הם הגיעו עם המון שאלות שמטרידות אותם: איך מסבירים לילדים צעירים שאבא ואמא כבר לא? איך זה ישפיע עליהם ומה אפשר לעשות כדי למזער נזקים? והאם יש גיל שבו מומלץ יותר להתגרש? האם לבקש משמורת משותפת?

לא אוכל להתייחס כאן לכל השאלות שעולות סביב הדילמה הזו, אך כן אשתף ברעיון שריגש אותי, ומוביל אותי להסביר מהי הדרך הנכונה לספר לילדים:

האבא מולו ישבתי, הציע לאסוף את הילדים וביחד עם אשתו לשחק איתם משחק משותף שהם ממש אוהבים (פאזל) , ותוך כדי חיבוק, משחק והנאה, להשחיל את הידיעה המרה בדבר הפרידה. מבחינתו, כך יוכל להמתיק את הגלולה. "אני לא רוצה שתהיה להם טראומה. אני מעדיף שבזמן שכולנו יחד ונהנים נספר להם"

הרעיון הזה ריגש אותי מאוד כיוון שמולי ראיתי זוג עיניים מבריקות, רגע לפני דמעות, שמעתי היסוס, שמעתי קושי בפרידה והרגשתי חידלון וים של אהבה. הרצון שלו להגן עליהם בחירוף נפש ריגש אותי, אך במקום הזה השיקולים שלנו מוטעים, אנחנו לא רוצים לפגוע ופוגעים בכל מקרה.  

הצעתי להורים לעשות שיחה משפחתית, להסביר את הרקע והנסיבות, בהתאם ליכולת שלהם להבין, להתייחס לקולות שנשמעים בבית, למריבות הקשות והוויכוחים, ולשקף שנפרדים.

"אבל עוד לא החלטנו מי יוצא מהבית ומתי", אני מבינה אמרתי. עם זאת, כרגע יש בבית לפחות שני ילדים שומעים ומבינים את המלל, ועוד קטנצ'יק אחד שאולי לא מבין את המילים אבל חש באנרגיות ומבין בתוכו שמשהו לא טוב קורה, אבל לא יודע מה. לילדים יש דמיון מאוד מפותח. כדי שהנפש שלהם תהיה רגועה, הם צריכים וודאות, תיווך, הסבר. הם שומעים ורואים ה כ ל . בעיקר מה שאנחנו מתאמצים במיוחד להסתיר. במצב בו אין מבוגר משמעותי שמסביר ומסדר את כל המראות הקשים וקולות המריבה, הילדים מחברים את הנקודות לעצמם. בדרך כלל בקווים עקומים. הם נכנסים לפחדים וחרדות שבאים לידי ביטוי בהתנהגויות מפריעות וקשות.

ילדים צעירים לא יודעים לאמר :"אבא, אמא אתם רבים המון. מה קורה איתכם?"
הם יאמרו את זה בהתנהגות : יחלו את עצמם ב"כאילו" שיכול להחמיר לחולי פיזי אמיתי, ייצמדו אלינו יתר על המידה, יבקשו לישון איתנו, שנרים אותם, יבכו הרבה, יירדו בתפקוד במסגרות החינוך ועוד.ילדים מאוד יצירתיים. כשלא מדברים איתם או מקשיבים להם, הם גורמים לנו לשמוע ולראות אותם בדרכים אחרות.

כמה הגיון היה לאותו אבא לספר על הפרידה בזמן טוב ולרכך את המכה. הגיוני אבל לא יעיל. תתארו לכם מצב בו הכל כיף נעים וטוב, ובתוך כל הכיף הזה, מבשרים לכם בשורה קשה.
החוויה הזו עבור ילדים היא מאוד משמעותית ויש לה השפעה ארוכת טווח על חיי הילד וגיבוש אישיותו. לכן כדאי שתעשה באופן כזה שמשקף את המציאות, או בדרך שאנחנו היינו רוצים שהילדים שלנו יתפקדו בחברה כמבוגרים באופן המדוייק ביותר. האם באמת לספר על פרידה תוך משחק והנאה ישיג את המטרה ? או שמא ישאיר בילדים שלנו חוויה/מסקנה שצריך להיזהר כשטוב מדי, ואיך הבנה מהסוג הזה תשפיע על חייהם? תעצב אותם כמבוגרים, כבני זוג, כהורים ?

שיחה קשה, ראוי שתקבל מקום של כבוד בבית. ילדנו ינהלו שיחות קשות בחייהם. אלו הם החיים. כדאי שיידעו להכין את עצמם ואת סביבתם לשיחות מהסוג הזה. לארגן את הסביבה שתתאים ותאפשר תגובתיות מכל הסוגים, ותיעשה באופן רציני ומכבד את כל הצדדים.

עשיתי כמיטב יכולתי להעביר  את כל זה לזוג שישב מולי. אני לא בטוחה שהאבא קיבל את דבריי. אני יכולה רק לקוות שהבין בסוף הפגישה שיש גלולות שלא ניתן להמתיק אותן. ושזה בסדר. החיים שלנו מלאים בכאלה. כל התמודדות מחזקת ומחשלת אותנו, מאמנת אותנו לחיים.

קשה לנו לעמוד בצד בזמן שהילדים שלנו כואבים. עוד יותר קשה לנו לחשוב שאנחנו אחראיים על הכאב שלהם – מחשבה ויסורי מצפון שהם מנת חלקם של כל זוג הורים בפרידה.
יחד עם זאת, כשרע ביחד, עדיף להיפרד. לתת לילדים דוגמא של אנשים שעושים הכל כדי לשפר, שלא מוותרים בקלות, שנלחמים על המשפחה, הזוגיות והבית. אבל בשום אופן לא מקריבים עצמם עלל מזבח הזוגיות למען הילדים. ילדים לא צריכים לחיות באווירה קשה של יחסים קרים, במקרה הטוב, או יחסים של חוסר כבוד, קללות וגידופים של ההורה האחר שלהם.

מה "דופק" ילדים להורים גרושים ?
ההורים. לא הגירושין. זכרו שאתם מתגרשים האחד מהשניה, לא מהילדים. זכרו שיש לכם אחריות על הילדים שהבאתם לעולם, ולשחק משחק מלוכלך המערב כלים לא כשרים – זה מה שיפריע לנפש של הילדים שלכם. לא העובדה שבחרתם להיפרד ולחיות בנפרד. מצאו דרכים לתקשר האחד עם השניה, בקשו עזרה אם קשה. כבדו את עצמכם ואת בני הזוג שאיתם בחרתם להתחתן ולהביא ילדים – למען הילדים שלכם.

בכל פעם שאתם מתייחסים לבן הזוג שלכם בזלזול או "מברכים" אותו באיזו ברכה עסיסית, זכרו שילדכם שם ומרגישים את הפגיעה עמוק בתוך הגוף. אתם חלק בלתי נפרד מהם. שניכם. אם אבא שלו אידיוט – גם הוא אידיוט, ואם אמא שלהם מטומטמת, אז למה זה הופך אותם ?

תחשבו על זה גם כשאתם רבים. לא חייבים להתגרש בשביל לריב בעוצמות ולהשאיר חותם על ילד.