"אני רוצה משמורת משותפת, והיא לא.." / סודות מחדר הגישור בגירושין

כשהתקשר אלינו עומר (שם בדוי) והציג את עצמה ואת המצב אליו הוא ויפעת בת זוגתו הגיעו, השאלה הראשונה שלו היתה "מה עושים שאני רוצה משמורת משותפת, והיא לא?".
עומר מיד הבין שאנחנו תמיד בעד משמורת משותפת, ובראיה הרחבה אנחנו מאמינות שלשני ההורים, כל עוד לשניהם יש מסוגלות הורית, יש את אותה הזכות על הילדים, ושהילדים צריכים אותם באותה המידה בדיוק.

יותר ויותר אבות רוצים משמורת משותפת על הילדים. משמעות המשמורת המשותפת היא לא רק סוגיית זמני השהייה של הילדים אצל ההורים, אלא בעיקר האחריות ההורית המשותפת של שני ההורים לגבי הילדים בכל הרבדים. אצל רוב הזוגות גם האמא מבינה את חשיבות המשמורת המשותפת עבור הילדים, ואנחנו מתחילים את הדרך להסכם הגירושין בידיעה שזה הבסיס שעליו יתבסס הסכם הגירושין. אך לא כל האמהות מסכימות עם משמורת משותפת ופה מתחיל הגישור האמיתי ביניהם.

יפעת ועומר הגיעו אלינו אחרי 11 שנות נשואים ושני ילדים בני 10 ו – 7. המשבר הזוגי תפס אותם אחרי לידת הילד הראשון. אך כמו שאנחנו מכירים ויודעים, לפעמים החיים חזקים מהכל והם בחרו להמשיך בזוגיות לקויה והרסנית לאורך הרבה שנים, שבהם עומר בגד ביפעת לא פעם. כשהתחלנו את התהליך, עומר העלה מיד את הרצון שלו במשמורת משותפת, ויפעת מיד התנגדה והודיעה שזה לא יקרה ושהמשמורת תהיה שלה. ומבחינתה אין בכלל על מה לדבר.  

שאלנו את יפעת למה חשוב לה שהמשמורת תהיה שלה? ניסינו להבין ממנה איפה זה תופס אותה ומה מניע אותה. יפעת אמרה שקודם כל היא לא סומכת על עומר. אמירה קשה בפני עצמה. והמשיכה ושעומר רוצה משמורת משותפת רק כי הוא לא רוצה לשלם מזונות, אז הוא יכול לשכוח מזה. עומר רתח מהדברים של יפעת אך נתן לנו להוביל את השיחה.

שאלנו את יפעת אם מתישהו עומר היווה סיכון לילדים? היא ענתה שלא.
המשכנו ושאלנו אותה אם היה מקרה בו עומר פישל עם הילדים? פגע בהם? החסיר מהם משהו? יפעת ענתה שהיא לא זוכרת מקרה כזה. שאלנו אם הוא אבא שמעורב בחיי הילדים? היא ענתה שכן.
עומר מצידו הסביר שבלי הילדים אין לו זכות קיום. ושהרצון שלו להיות מעורב באופן מלא בחיי הילדים לא קשור בכלל למזונות. הוא ישלם מה שצריך לשלם בהתאמה מלאה לצרכים של הילדים ורק שלהם.

הבנו שיפעת לא סומכת על עומר כבן זוג בעקבות הבגידה בה, והיא משליכה את זה אוטומטית על היכולת ההורית שלו.
הרבה זוגות בגירושין נופלים בדיוק במקום הזה, במקום שהם ממשיכים למדוד אחד את השניה כבני זוג, והם מונעים מהפגיעות והשריטות שהצטברו, ובעצם שוכחים שמעכשיו הם רק הורים.  כשיפעת ועומר הבינו שבגירושין אין מקום יותר להגדיר אחד את השניה מהחוויה הזוגית, ולמקום שאליו הם הגיעו יש להם אחריות שווה, ושמעכשיו השאלה שצריכה להישאל היא מה טובת הילדים וטובתם בלבד, התפיסה הבסיסית התחילה להשתנות.

לא הפסקנו לשנן להם את הצורך של הילדים בשניהם באותה המידה, שיש לשניהם זכות משותפת על הילדים, ורק אם באמת אין מסוגלת הורית דבר שלא מתקיים אצלם, אז אין באמת סיבה שהמשמורת לא תהיה משותפת.

יפעת הבינה שההחלטה על המשמורת המשותפת היא של שניהם, ושהילדים זקוקים להם באותה המידה, והסכימה למשמורת משותפת בחלוקה של חצי חצי בזמני השהייה שלהם. אבל התנתה את המשמורת במזונות לילדים.

הסברנו ליפעת ועומר, שמכיוון שהילדים יחלקו את זמנם באותה המידה בין שני הבתים, ולשניהם יהיו אותן הוצאות שוטפות על הילדים, הם יחלקו גם באופן שווה בהוצאות החריגות של הילדים. הוצאות כגון חינוך, חוגים, מורים פרטיים, טיפולים דנטלים, שיעורי ונהיגה  וכל מה שלא נכלל בהוצאות הכלכלה וההוצאות השוטפות של הבתים. לשם כך הצענו לפתוח חשבון משותף בו הם יפקידו, לאחר איזון המשאבים החודשיים ביניהם, כל אחד חלקו בהוצאות הילדים.

הצלחנו להעביר את יפעת ועומר את הגשר למרות המים הסוערים שגעשו תחתיו, ואנחנו יותר ויותר מבינות שכשמשקפים כל הזמן להורים את צרכי הילדים וגורמים להם להתרכז בטובת הילדים ובטובתם בלבד, אפשר לדלג כמעט על כל מהמורה.