"זהו תמי, אני סופית יוצאת מדעתי!!! הילדים מטריפים אותי ואני לא יכולה להפסיק לשאוג עליהם. אין לי סבלנות יותר לכלום. אין לי אוויר יותר ובא לי להרוג גם אותו שהוא סוגר את עצמו בחדר העבודה ועושה את עצמו עובד וכאילו לא שומע. סתם. אני יודעת שהוא עובד וחייב לעבוד אבל אני לא יכולה יותר תמי. הצילו!!!". 

כך התחיל הבוקר שלי עם הקפה הראשון.  היא ואני במהלכו של גישור אישי ורגשי אחרי משבר שחוותה. נתתי לה להוציא הכל ורק הקשבתי, כמובן אחרי שבדקתי איתה שהילדים לא שומעים את שצף המילים. 

"כל בוקר אני מבטיחה לעצמי שהיום אני לא אצווח עליהם ושאני אהיה סובלנית, ושאני אכיל את כל השיט הזה, אבל מהר מאוד אני מאבדת את זה. לא מצליחה להיות סבלנית. לא מצליחה להפסיק לצרוח עליהם. והם לא מפסיקים להטריף אותי. כאילו בכוונה. כל מה שאני מבקשת מהם הם דווקא לא עושים. אני צריכה לבקש מאה פעם כל דבר. הם רבים כל הזמן ביניהם על שטויות. הולכים מכות. מדברים אלי כאילו אני משרתת שלהם. תעשי לי תביאי לי. באיזה סרט הם חיים? אדונים ומשרתת גרסת הקורונה?" 

אחרי שהיא הוציאה הכל שאלתי "איך את מתקשרת להם את הקשיים שלך?" 

"איך? כשהם מטריפים אותי אני צורחת להם כמה קשה לי. זה איך". 

ניסיתי להבין ממנה אם הם ישבו ודיברו איתם בשקט מתישהו על המצב וניסו להבין את הקשיים שלהם והסבירו להם את הקשיים שלהם כהורים, את הדרישות שלהם מהם, אם בנו איתם איזשהו לו"ז יומי לכל ילד בהתאמה אליו, אם קיים איזשהו שיח בוגר ובגובה העיניים. והבנתי שבהתחלה הם ניסו, אבל זה גם לא עבד, ומהר מאוד היא שיחררה את האחיזה בכל הסדר שניסו לעשות ומאז יש רק כאוס. 

"אז בואי נעשה קודם כל אנחנו סדר" אמרתי לה. 

"אף אחד לא לימד אותנו איך להיות הורים ובטח שאף אחד לא מלמד אותנו איך להתנהל איתם במציאות החדשה שהם 24/7 בבית, מבודדים חברתית, מבודדים לימודית, אין להם איפה לפרוק את כל האנרגיות שלרוב הם פרקו במוסדות החינוך, הם חווים אותנו ואת הקשיים האישיים שלנו ואלו שמולם, והם משקפים לנו בדיוק את דרך ההתנהלות שלנו איתם" הסברתי " אם אנחנו עצבניים וצועקים, הם יתנהלו בדיוק באותה הדרך כי את זה אנחנו מלמדים אותם בימים אלו". 

"לכל ילד יש צרכים שונים" המשכתי "וכל ילד יכול להתנהל בדרך אחרת. בימים האלו שאני עם הבנות שלי למשל, אני לומדת אותם תוך כדי תנועה מה נכון להן ומה לא. בדיוק כמו שאנחנו דורשים מהצוות החינוכי שנמצא איתם במהלך היום, לראות אותם כאינדיבידואל ולא אחד מ.. ואת זה בדיוק אנחנו צריכים לדרוש מאיתנו. להתאים את המציאות לכל ילד בנפרד ולא כעדר או בהתאמה למה שקורה בבתים אחרים" 

"וואלה. עכשיו שאת אומרת את זה ממש נכון. הם כל כך לא דומים ושונים אחד לשני. באמת מה שנכון ל XXX  ממש לא נכון לאח שלו״. 

"בדיוק" אמרתי "אנחנו קודם כל חייבים להיות קשובים לצרכים שלהם ולהתאים את סדר היום אליהם. גם לא חייב להיות סדר יום אחיד לשניהם. את מכירה אותם הכי טוב, יודעת בדיוק למה הם זקוקים ומה נכון. תשבי עם כל אחד מהם בנפרד ותתאימי לו את סדר היום בהתאמה אליו וכמובן בהתאמה אליך כדי שתוכלי לתת מענה בחלקים שדורשים ממך". 

"וואי. ממש לא חשבתי על זה ככה" היא אמרה  ושאלה "וזה מה שירגיע אותם והם לא יטריפו אותי?" 

"סדר יום מדויק לכל אחד הוא חלק מהדרך. החלק הבא הוא שאת והוא תשבו ותבינו עם עצמכם מה אתם דורשים מהם ומה אתם דורשים מעצמכם. תעשו סדר ביחד. תתקשרו לבנים את הדברים ברוגע ונעימות סביב אחת הארוחות. תסבירו להם ובגובה העיניים על הקשיים שאתם חווים, תשאלו אותם על הקשיים שלהם ותנו להם מקום. תשאלו אותם איך הם חושבים שהם יכולים לעזור לכם. מבטיחה שהם מיד יציעו. ותנו להם הרגשה שיש להם חלק מלא בבניית המציאות החדשה." 

"וכשאת באוטומט שלך רוצה לצעוק ולצרוח, באותה השניה תעצרי. תנשמי. תזכרי שהצעקות לא מובילות לשום תוצאה שאת חושבת שתשיגי. נהפוכו. תדרשי מעצמך לעצור שניה לפני שאת פותחת על 100 קמ"ש. תנסי להבין מה מעצבן אותך בהתנהגות שלהם, ואת זה תתקשרי להם, ולא בעצבים, ולא בהאשמות ולא בכעס. כשאת תוקפת הם לא מקשיבים לך הם מתגוננים ועסוקים בלענות לך ואתם נכנסים ללופ שלא נגמר. תתקשרי להם מה זה גורם לך להרגיש ואיפה זה שם אותך. תקרבי אותם אליך ואל תרחיקי" 

״וואלה. הצלחת כמו תמיד להפוך אותי. הולכת לנסות״. 

חברים, הילדים הם אנשים קטנים שצריכים לקבל את המקום שלהם וקודם כל בהתאמה אליהם ולצרכים שלהם. בדיוק כמונו. כשהם ירגישו שאתם רואים אותם, שאתם קשובים לקשיים ולמצוקות שלהם, שאתם נותנים להם בטחון בימים המפחידים האלה, שאתם מקשיבים להם, מתייעצים איתם, משתפים אותם, ושהם חלק בלתי נפרד מהתמונה המשפחתית, השמיים הם הגבול. 

לא שווה ניסיון?