כולנו מדברים משבר. וכולנו מתמודדים עם משבר וכל אחד מאיתנו בדרך אחרת. ויש את אלו שיודעים להסתכל למשבר בעיניים ויש את אלו שמשפילים מבט. אבל מה שנכון לגבי כולנו הוא הרצון להיות אחרי המשבר ולהצליח לצלוח אותו הכי טוב שאפשר. אבל חבל שנשכח דבר אחד, שנכון לגבי כל משבר בכלל ולקורונה בפרט, שלא מספיק רק לרצות לצלוח את המשבר ובמינימום נזקים.

מטרתו של כל משבר היא לשקף לנו שמשהו לא בסדר. משהו התקלקל ואולי נשבר, שמביא אותנו להתעמת ולהתמודד עם התוצאות. משבר דורש מאיתנו להסתכל לעצמנו בעיניים, ורק בראי של עצמנו, ולנסות להבין מה עשינו לא בסדר, למה התבלבלנו ואיפה טעינו כדי שנוכל לתקן את דרכנו, לצמוח ולהתפתח מהמשבר.

לרוב המקור למשבר הוא דפוס או דפוסים שאנחנו משמרים לאורך שנותינו במסווה של "כזה אני וזה מה יש", כשהחזרה על הדפוס מחזיר אותנו שוב ושוב לאותו המקום ולאותו המשבר. בקריירה. בזוגיות. בהורות. ובכל דבר אחר. ועד שלא נשנה את הדפוס/ים גם את אלו שהכי קשה לנו לשנות, נחזור תמיד לאותה הנקודה. זה נכון למשבר שאנחנו חווים כשנשבר לנו הלב, זה נכון למשבר שאנחנו חווים אחרי פיטורין, זה נכון למשבר הגירושין, למשבר רפואי או למשבר הורי, וזה נכון לגבי כל משבר שפוקד אותנו.

אם ניקח את המשבר הזה שפוקד את כולנו כאחד, ונסתכל כל אחד לעצמו עמוק בעיניים, לא נוכל לפספס את המציאות אליה הגענו כאנושות, שכל אחד מאיתנו מרכיב וחלק ממנה. יצרנו לנו אלוהים חדש בדמות סין מעצמת העל ששולטת עלינו בכל רובד בחיינו. ומעבידה מיליונים מחברנו לאנושות כולל ילדים בתנאי עבדות קשים ומחפירים, כדי לספק לנו את תרבות הצריכה הפסיכית שלנו ולבסס את מעמדה השולט, ומייצרת לנו מלכודות דבש בגרוש וחצי שאנחנו צורכים ובלי הכרה כדי שנמלא עוד ועוד שקים שיהיה לנו לזרוק. כי הכל כל כך זול וכל כך זמין. בואו נזכר לשניה איך הרגשנו שהקרקע נשמטת לנו בין הרגליים ושאין לנו זכות קיום ברגע שהמשבר התחיל אצלה.

ובואו נסתכל לנו בעיניים על העבדים שנהיו אנחנו לתרבות הצריכה במסווה של אדונים. לבנקים. לחברות האשראי. לכח שאנחנו סוגדים לו. ולערכים שאנחנו בוחרים כבר לא לתת מקום כדי שנוכל לשרוד את העבדות הזאת. ואין לנו רגע להנות מהרגע שלא לדבר על להיות מאושרים. שיקום זה שיכול להגיד בפה מלא שהוא מאושר. לכולנו קשה בטירוף. ובואו. אין עבדים מאושרים. אולי לרגע. אז אנחנו כל הזמן עסוקים בלקנות לנו את הרגע, ומי שמפריע אנחנו מזיזים הצידה ועסוקים רק בעצמנו. ואין לנו שום יכולת להכיל את האחר ואת השונה מאיתנו, ובטח שלא לקבל.

והשנאה שמתגברת אחד לשניה ולשונה מאיתנו. והגזענות שמרימה את ראשה ובכל מקום. והערכים בין אדם לאדם שהושחתו וכבר אין להם זכר. וערכי המשפחה שנוכסו. ואהבת החינם שנהייתה מושא ללעג ולחולשה. והחלשים שרק נחלשים והחזקים שרק מתחזקים. והראש שאנחנו מורידים מכל שוט ומכל מכה. והמנהיגים בכפר הגלובלי שלנו שמשחיתים כל ערך עליון שהיה לנו פעם כחברה וכאנושות, ובדרכם ובדרך הנהגתם רק מחזקים לנו את דרכנו ומעודדים אותנו לסגוד, ויסלחו לי האתאיסטים שבקהל, לעגל הזהב. זה ששימש כמטפורה לסגידה לחומר ורדיפה אחרי עושר וממון.

וכולנו מכירים גם את סיפור המבול בו אלוהים מחליט למחות את בריאתו על ידי שיטפון כלל עולמי אדיר, "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" והאנושות התחילה מחדש אצל נח בתיבה. כמה סימבולי לימינו אנו ולמבול שבא עלינו שמטרתו היא אחת. לשקף לנו עד כמה התבלבלנו. כולנו. ב 1656 ליצירת האדם נתן אלוהים לנח את המנדט לנהל את המשבר, והיום קיבלה אותו הקורונה שמחייבת אותנו לראות את האחר ולא רק את עצמנו בדרך התנהלותנו היומיומית. ומאלצת אותנו לעשות ריסטרט על כל מה שהכרנו עד היום ובכל יום מחדש, עד שנחזור לבסיס האנושי שלנו ונבין שהאושר נמצא רק בנו וכל השאר תפאורה.

וביחד עם כל קושי שאני חווה במציאות היומימית החדשה, ועם כל ההתמודדות שנדרשת ממני, אני מבינה יותר ויותר שאין לנו מנוס מהמבול הזה. ואם לא נתעורר על עצמנו לא יהיה לנו זכות קיום. הוא לא מבדיל בין אחד לשניה, לא בין צבע ומין, לא בין דת וגזע, לא בין עשיר לעני. ולא בכדי הוא מחייב אותנו להיות בדל"ת אמותינו ולפשפש עמוק בתוכנו. ודורש מכל אחד מאיתנו לתקן את דרכו כי אין יותר אני. יש אנחנו. וכל אחד צריך לדרוש מעצמו בדיוק את מה שהוא דורש מהאחר כי כולנו רקמה אנושית אחת גדולה.

ומתוך כל המשברים שאני מנהלת בימים אלו, כשאני עוזרת לפשפש עמוק ולשקף את מציאות החיים שהביאה איתה את השכלות המשבר, ואצל כל אחד בדרך אחרת, אני רואה עד כמה אפשר לתקן את דרכנו וכל אחד את דרכו. וכשיש מישהו שמשקף לנו את דרכנו ואת עצמנו, ועוזר לנו להבין איפה טעינו, ונותן לנו את הכלים הכי פרקטיים ולא מסובכים לתיקון, אפשר יהיה גם לצלוח את המבול וגם להתפתח ממנו למעננו ולמען כולנו. ולייצר מציאות חדשה ואחרת, הרבה יותר מאוזנת שמושתת על ערכים שאותם קיבלנו והם עשרת הדיברות שלנו. שהם ערך עליון וזכות הקיום שלנו כחברה, של כל חברה ושל האנושות כולה.

ואולי אם באמת נצליח לתקן את דרכנו, הקורונה היא זאת שתוציא אותנו מעבדות לחירות ותהיה הדבר הכי טוב שקרה לנו. כפרט וכחברה. כי לפעמים החגיגה נגמרת וצריך להתחיל מבראשית.

שלכם,
תמי שעיה ~ מגשרת ומנהלת משברים אישיים ומשפחתיים