הבלוג שלי ~ כשהלבד פגש אותי

 

לחיים לבד, ביחד עם הבנות, יש מבחינתי בעיקר יתרונות. אני מאוד אוהבת את המציאות שיצרתי לנו, אוהבת את הימים המלאים שלי איתן, אוזרת כוחות ומשלימה פעילויות חברתיות ואישיות בימים שלי לבד, ונהנית כמעט מכל רגע וטוב לי. אבל ללבד הזה יש מחיר כשהוא פגש אותי בצומת המשמעותית ביותר בחיי.

לצומת הזאת הגעתי לפני כמה שנים, אחרי שאיבדתי את אבא שלי ונקלעתי למציאות חדשה ולא פשוטה לי בכלל. האובדן העצום של הגבר הכי משמעותי בחיי, הפך למשבר הגדול שחוויתי מימי, שלקח אותי למקומות חדשים עם עצמי. בחרתי לעצור הכל, להתבונן עמוק עמוק בתוך תוכי, להבין ולהכיר במהות שלי ובאהבת האדם שבי, לבחון את כל השנים בהם ניהלתי מערכות גדולות וניצחתי על משברים, את הגירושין שלי והדרך בה התנהלתי במהלכם ואחרי, ואת כל מה ששתל אבי וטיפח בי לאורך שנות חיי, ולמצוא את המקום הכי נכון ומדוייק לי. וככה התחלתי את המסע האישי שלי.

הדרכים במסע הובילו אותי למקום אחד. לאן שלא פניתי, כל דרך שבה הלכתי, הובילו אותי לגישור ולרצון שבי לעזור להורים להתגרש נכון ואחרת ולהציל את ילדיהם ממציאות גירושין קשה. נשאבתי מיום ליום ויותר ויותר אל הגישור והתחברתי למהות שלי, והבנתי באופן בהיר וצלול שזה בדיוק הרגע לשינוי. שהכל מוביל אותי לשם. או, אז המציאות של הלבד טפחה על פני.

לאחר שנים רבות בהן יש לי עצמאות כלכלית והרווחתי מספיק כדי לאפשר לבנות ולי את המציאות שיצרתי ואת החיים במרכז תל אביב פלוס גינה, הבנתי שמה שהיה לא יהיה בתקופה הקרובה. שהדרך העצמאית שאני בוחרת לצעוד בה, דורשת ממני לוותר כרגע על המשכורות המכובדות מאוד שהרווחתי ועל הרווחה הכלכלית שהיתה לנו. ולא יכולתי  לשכוח ולו לרגע, שיש לי אחריות אבסולוטית על שתי בנות ורווחתן. ואני לבד. אין לי את הפרטנר שיכול לתת לי רוח גבית כלכלית.

כשאנחנו בזוג וחיים משותפים, בצמתים המשמעותיים בחיינו יש לנו גיבוי מהפרטנר איתו אנחנו חיים. לרוב, יש את מי שיכול לרגע לקחת את המושכות אליו ולאפשר כלכלית לשני להגשים את החלום. הנקודה שהגעתי אליה אותתה לי שאולי שינוי כזה את לא אוכל  לעשות כשאני לבד ושזאת משמעות של הבחירה שלי בחיים לבד. ובפעם הראשונה דגל האישה העצמאית שלא זקוקה לגבר צמוד של 24/7 לצידה שהנפתי שנים, ירד לחצי התורן.

אבל האמונה המטורפת בבחירה וביעוד שלי, התמיכה הגורפת של הקרובים אלי, ואבא שלי שדאג לשלוח לי סימנים ממרומים, נתנו לי לבסוף את הרוח הגבית שהייתי זקוקה לה. הבנתי עד כמה אני לא לבד במסע הזה, ועד אנחנו מוקפות באנשים שאוהבים אותנו ונמצאים בשבילנו בכל דבר. זכיתי באמא שלי המדהימה שדחפה אותי כל הזמן ואיפשרה לי שקט כלכלי כשהייתי צריכה. בגבר המדהים והאהוב  שנמצא לצידי ומדייק אותי ומפרגן לי באהבה גדולה, והכי התרגשתי מהבנות המופלאות שלי שהתגייסו למען המטרה ועזרו לי להגשים את עצמי תמורת ויתורים שהן עשו, ועד כמה הן חיזקו ומחזקות אותי כל הזמן.

לא נתתי לפחד לנהל אותי במסע הזה, והצלחתי ולפרק עם עצמי קצת את העצמאות שלי ואת הסוליסטיות שאליה אני רגילה ויודעת. פתחתי את עצמי לאפשרויות נוספות ואפשרתי  לעצמי, ואולי בפעם הראשונה, לתת לאחרים לעזור לי. ובזכות זה אני קמה כל בוקר ויש לי את הזכות לעזור לאנשים. ואין מאושרת ממני.

ואת זה אני מעבירה לאמא שיושבת מולי על הספה, ומפחדת פחד מוות להיות לבד אחרי הגירושין. שהיא לא לבד, שתסתכל על כל מי שמקיף ואוהב אותה, ושתאמין  שהיא יכולה להגשים את עצמה ולהתפתח גם אחרי גירושין. שגירושין הן בהחלט סוף, אבל באותה נשימה הם התחלה חדשה. ורק לנו יש את הבחירה באיזו דרך חדשה נלך.

שלכם,
תמי שעיה ~ מגשרת